מספרים על איש ציבור נודע וצעיר ששמיעתו כבדה לפתע. "מה קרה לך?" שאלוהו חבריו. "ענייני שוחד", השיב בקריצה. "אבל כתוב בתורה שהשוחד יעוור עיני פיקחים, לא יהפוך אותם לחירשים?" שבו והיקשו חבריו. "כן, אבל לי רק הבטיחו". בפרשת הולילנד, כך הובהר השבוע סופית, לא רק הבטיחו אלא גם שילמו. ביד נדיבה. ובמזומן. דירות, מעטפות מזומנים, תכשיטים, ציורי שמן, נעליים ותיקי מותגים היו רק חלק מתעשיית השלמונים.
וכעת סוכני התיירות צריכים לעדכן את המידע שברשותם. פסטיבל הבוץ הגדול בעולם לא מתקיים בחודש יולי בדרום קוריאה, אלא בכל ימות השנה, כאן ועכשיו, אצלנו בחצר. קשה לשער את כמויות הטיט והרפש, הצחנה והזוהמה, שנתגלו במהלך המשפט. הנאשמים התפלשו בהם, מרחו בהם איש את רעהו ומצאו עצמם בסופו של יום טובעים בהם.
לפי הכרעת הדין, על כמעט 700 עמודיה, המעורבים בפרשה, פיקחים שכמותם, לא רק טחו עיניהם מראות, אלא לקו בליקוי מאורות כללי: יהירות, התנשאות, שחיתות וריקבון, אי אמירת אמת וניסיון לשבש משפט, מירמה וזיוף. תסמונת ה"מי יכול עלינו?" סימאה את עיניהם ואטמה את מוחם ואת ליבם להבין את מעשיהם ותוצאותיהם.
במישור האישי, אתה עומד ותמה: הכיצד אנשים פיקחים ונבונים, שיש להם - ואצל רובם, גם לבניהם ונכדיהם - מה לקנות לשבת, ואפילו ביד רחבה, היו מוכנים לאבד את כל עולמם עבור חופן מזומנים? אכן, החכם באדם אמר כבר לפני שנים ש"אוהב כסף לא ישבע כסף", אבל דומה שגם הוא היה מופתע לנוכח הבולמוס במימדים כאלה. טיסות, סיגרים, מתנות ובעיקר "סטיפות" שמנות של מזומנים.
בניגוד לעברייני רקק מגודלי זיפים, החובשים כיפות שחורות גדולות ויושבים כפופים, מבוישים ונכלמים על ספסל הנאשמים, כשפניהם מכוסות, בעיני רבים בציבור הרחב, עבריין הצווארון הלבן עדיין נתפס כאיש הגון, נורמטיבי, כזה שיש להיזהר בכבודו.
אולי זאת הופעתו חסרת הבושה בבית המשפט, כשהוא מוקף בפרקליטים מהשורה הראשונה, עוטה על עצמו חליפה יוקרתית, חנוט בעניבת מותג ועונד שעון זהב משובח. אך דווקא בשל חזותם המטעה, רהיטות דיבורם, חלקלקות לשונם ונועם הליכותיהם, ראוי להישמר מפניהם שבעתיים.
כבר לפני שנות דור כתב השופט חיים כהן כדברים האלה: "אינו דומה קלונה הרב של עבירה כשהיא נעברת בידי איש משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון. עבירתו של בעל הצווארון הלבן, המקפיד על ניקיון בגדיו ומזניח ניקיון כפיו חמורה פי כמה, ועונשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים.
"ואם בכל מועלי המעל כן, בעובדי ציבור וראשי מוסדות ונאמני המדינה לא כל שכן: לא זו בלבד שאין בכל אותן זכויות שרכשו להם בתקופת עברם המזהיר כדי לשמש להם מליץ יושר בשעת קלקלתם, אלא אותן זכויות עצמן הופכות להם לקטיגורים המוחים כביכול על עלבונם".
טרגדיה עם סוף טוב
במישור האנושי, פרשת הולילנד - כמו כל הליך פלילי - רווית כאב וסבל, טובלת כולה בייסורים, פיזיים ונפשיים, של נאשמים, בני משפחה וידידים, הרואים את האדם במלוא קלונו, מוצג ערום ועריה לעין כל. לא עמוד אחד, אלא 700 עמודים של קלון. גם חיוכים בכניסה לבית המשפט ושידור "עסקים כרגיל" לא יצליחו לאחות את השבר הגדול.
פרשת הולילנד עשויה בקלות לשמש כר נרחב ליצירת טרגדיה שייקספירית במיטבה. אשת סוד שמהדסת לצד אדונה־מיטיבה במשך עשרות שנים, אך בוגדת בו בפרק האחרון; גיבור ראשי שאין לו אחות, אבל יש לו אח שמסובך בעצמו ומסבך אחרים עד צוואר; מהנדס עיר שמהנדס את כולם חוץ מהעיר שעל שלומה הסביבתי והאדריכלי הופקד.
עד מלך משחד ומשקר, מירמה ומזייף על ימין ועל שמאל, שנופח את נשמתו במהלך המערכה השנייה, מפסיד בקרב אך מנצח במערכה, לאחר מותו; והמוני משרתים ומשרתות, יזמים ומתווכים, מלחכי פינכה ו"מאכערים", המסתובבים סביב סביב בהיכלי השוחד והשלמונים, מכרכרים לפני אדון זה או אחר, לפי העניין, ודואגים כמובן שגם חלקם בחגיגה הגדולה לא יקופח.
לאחר מעשה, מתברר כי עד המדינה, נוחו עדן, טיפוס מתוחכם אך מפוקפק למדי, ראוי לקבל את אות אביר איכות השלטון ואת פרס איכות הסביבה וטיהורה למרות מעשיו הנלוזים במשך שנים. אלמלא הסכסוך שפרץ בינו לבין המשחד הראשי, היה הסירחון לוט עד היום בערפל והמעורבים בו היו עשויים להמשיך במעשיהם.
במישור המשפטי, ראויים אנשי הפרקליטות האמיצים, שבמשך חודשים עמדו בגבורה אל מול מסע של הכפשות, העלבות והשמצות, לכל שבח על חתירתם המתמדת למילוי משימתם. גם מוסד "עד המדינה", שאינו נטול קשיים ובעיות, הוכיח את עצמו כ"הכרח בל יגונה". הכרעת הדין המעמיקה של השופט רוזן, וניהול המשפט ביעילות מעוררת השתאות, שמנעה עינוי דין, צריכים לשמש אות ומופת לניהול משפט בצורה יעילה, שקולה, מאוזנת והוגנת. שלטון החוק של מדינת ישראל זכאי, ובצדק, להרים מהשבוע את ראשו בגאווה. שוב הוכח שלמרות התלונות והקיטורים, הכל שווים בפניו. אין הוא מכיר פנים במשפט ואינו מפלה בין שוע לדל.
במישור הציבורי והמדיני, פרשה זו מלווה במחשבות עגומות. כך, לעניין מחדלם הגדול של שומרי הסף בשעת מעשה. ראוי וחובה לשאול היכן היו כל "שומרי הסף" - גופי המשטרה והביקורת, הפיקוח והאכיפה - כאשר מתחת לאפם ממש, בזמן אמת, פעלה תעשיית שוחד כה ענפה?
מזכרת עוון
ומה הלאה? לבית המשפט אין הרבה ברירות. גם אין צורך שתהיינה לו. הפסיקה קבעה כבר בעבר כי עבירת השוחד, מעצם טיבה וטבעה, טובלת עמוק בקלון מוסרי עמוק. עונש המאסר - לצד חיוב המורשעים בהשבה, ולו חלקית, של כספי השוחד - הוא העונש שראוי לה. המלחמה תהיה על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שבוא יבוא, על משך המאסר ועל הנסיבות המקלות, כאלה ואחרות, שבוודאי יעלו כפורחות לגבי כל אחד מהנאשמים.
גזר הדין יהיה חייב לתת ביטוי לחומרתם היתרה של המעשים, לשיטתיות שבמעשי השוחד והעבריינות, לפרק הזמן הממושך שבו נעשו שוב ושוב, להיקף הכספי העצום שבו מדובר ולעובדה שמדובר באנשי ממלכה. היותם של מרבית הנאשמים נשואי פנים ועתירי מעש, צריכה בנסיבותיו של מקרה זה להביא להחמרה בעונשם - למען יראו וייראו.
פרויקט מגדלי הולילנד הוא המקום היפה ביותר בירושלים, ולו מהסיבה הפשוטה שהמתגורר בהם רואה מחלונות ביתו את נופה המרהיב של העיר וסביבתה פרוס תחתיו ולא את המגדלים המפלצתיים שמכערים את העיר כולה.
כמו מגדל בבל, לאחר הכרעת הדין שניתנה השבוע, ישמשו מגדלים אלה יד ושם לשחיתות ולסיאוב שדבקו בחברה הישראלית; אך גם מגדלור לשלטון חוק שהכל שווים בפניו; מצבת עד למעשי נוכלות ושוחד שמטביעים אות קלון על החברה הישראלית, מזכרת עוון ואמצעי הרתעה לעבריינים פוטנציאליים עתידיים.