במאי 1977 ניצב הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר על הבמה באוניברסיטת נוטרדאם שבאינדיאנה והכריז חגיגית על סיום המלחמה הקרה. במקום להתמקד במסכת היחסים הבין־גושיים, כך בישר לקהל שומעיו, תשאף כעת מדיניות החוץ האמריקנית לקדם את יחסיה של ארה"ב עם העולם השלישי. ואולם חרף הדיבורים הנמלצים על תום עידן, המשיכה בריה"מ במדיניותה המתריסה אל מול הפגנת החולשה והרכרוכיות מבית היוצר של קרטר, ובין השאר גיבשה והנהיגה את חזית הסירוב הערבית, שקראה תיגר על יוזמת השלום של הנשיא המצרי סאדאת. רק לאחר שהכוחות הסובייטיים פלשו לאפגניסטן בדצמבר 1979, התפכח הבית הלבן מאשליותיו והשיק אסטרטגיה תקיפה של ענישה ושל היערכות צבאיות חדשה אל מול האתגר החדש.
יותר משלושה עשורים חלפו מאז נפתחה, ובאיחור הרה אסון, המלחמה הקרה השנייה, ונראה שהדייר הנוכחי בבית הלבן לא למד דבר מאותה פרשה אומללה ונותר עדיין שבוי במסכת אמונותיו ותקוותיו המוקדמות. כמו קרטר לפני 1979, גם אובאמה הכריז לפני חודשיים בלבד שלא יהיה זה מוצדק להתייחס לרוסיה במושגים של תחרות ושל יריבות, הלקוחים מאוצר הרטוריקה של המלחמה הקרה. וכמו קרטר בטרם הפלישה לאפגניסטן, כך גם נצמד אובאמה למדיניות פייסנית מובהקת, הממחישה לקרמלין שלא קיימים סיכונים של ממש במסעו לערעור הסטטוס קוו הטריטוריאלי בחצרו האחורית.
ואכן, לא זו בלבד שהסנקציות האישיות שהטיל הממשל על עמיתים רוסים בכירים הן בבחינת לעג לרש, גם החלטתן של שבע המדינות המתועשות להשעות את רוסיה מארגונן (G-8), אין בה כדי לטשטש דימוי זה של חולשה. לא פחות מגוכחת היא הרטוריקה הנלווית לצעדים אלה. באופן כפייתי ממש, חוזר אובאמה על טיעוניו המשפטיים המלומדים המוכיחים בצורה משכנעת שרוסיה הפרה עקרונות יסוד במשפט הבינלאומי. ואולם דא עקא שאין המדובר בניהול משפט או בהרצאה מבריקה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, אלא בשדה התגוששות של הפוליטיקה הבינלאומית, שכללי המשחק שלה מבוססים, במידה רבה, על היכולת להקרין עוצמה, נחישות ומחויבות. במישור זה נכשל הבית הלבן עד כה כישלון חרוץ ומהדהד - במקום לשדר תקיפות, עקביות ומנהיגות כמתחייב ממעמדה של מעצמת העל, קיבלנו רצון בלתי מוסתר להפקיע מידיו את השימוש - ולו גם המינימלי והמבוקר - בעוצמה צבאית (ראו מקרה אסד).
ובהקשר האמריקני־רוסי הישיר, הפתיע אובאמה את פוטין כאשר הקפיא באופן חד־צדדי, ובלי שניסה להגיע לעיסקת חליפין, את תוכניתו המקורית להציב מערכות הגנה מפני טילים על אדמת פולין וצ'כיה. בניגוד מוחלט לאזהרותיו של אחד מגדולי הדיפלומטים האמריקנים במאה ה־20, ג'ורג' קנאן, שחזר והתריע כי ויתורים חד־צדדיים מצד ארה"ב לא יקדמו בניית אמון (שתצמיח ויתורים מצידו של הדוב הרוסי), אלא יתפרשו כסממן של חולשה, ממשיך הבית הלבן לשדר נאיביות וחוסר בשלות מול יריבו הערמומי והכוחני. שיאה של נאיביות זו, המעלה מתהום הנשייה את מדיניות "אי ההכרה" חסרת התוחלת שאימצה ארה"ב ב־1932 בעקבות סיפוחה בפועל של מנצ'וריה על ידי יפן, בא לידי ביטוי בהחלטה שלא להכיר בהשתלטות הרוסית על חצי האי קרים.
כמו שאר הסנקציות שננקטו, לפנינו מהלך ריק מתוכן ממשי ומרתיע. על רקע זה של היעלמות השאיפה להעניק השראה למדינות קטנות הניצבות בפני איומים על עצמאותן והמשך קיומן הריבוני, נשאלת השאלה אם בכל זאת - כמו בעידן קרטר - יגיע רגע ההתפכחות של ברק אובאמה. שאלה נוספת, וחשובה לא פחות, היא אם רגע זה של שיבה לקרקע המציאות, אם אכן יתממש, יהיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ולא יהיה בו כדי לשכנע את פוטין, שכלה ונחרצה עם הממשל האמריקני לבצע פניית פרסה ולשנות מן היסוד את מדיניותו בזירה הבינלאומית.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו