לאחרונה אנחנו עדים לתופעה שבמסגרתה הממשל האמריקני שוב מתקשה להבין את המציאות המזרח־תיכונית. לאמריקנים רזומה עשיר בתחום, וסידרת המבוכות שלהם במזרח התיכון עוברת משנות ה־50 עם הפלת ראש הממשלה האיראני ד"ר מוחמד מוסאדק, עבור באפגניסטן ב־1979 ובאיראן באותה שנה, דרך מלחמת איראן־עיראק, המלחמות מול סדאם חוסיין, התמיכה ביאסר ערפאת ובהסכם אוסלו ועד ההתמודדות עם איראן, אחמדינג'אד, האביב הערבי ומצרים.
הממשל האמריקני טרם החליט איך להתייחס לאירועים רבי החשיבות הקורים במזרח התיכון חדשים לבקרים, וקשה להבין אם זו למעשה המדיניות מבית מדרשו של אובאמה או שמא באמת, למרבה המבוכה, הם לא יודעים מה לעשות. הדוגמאות הן רבות, ולהלן רק מקבץ זעיר: הגמגום מול המתרחש בסוריה, הגמגום שלהם מול המתרחש במצרים, קרי: "טרם מצאנו את המינוח המקצועי אם זו הפיכה צבאית או סתם שינוי סטטוס שנרשם בפייסבוק של הרפובליקה המצרית"; התערבות חיזבאללה בסוריה; ומיגור הטרוריסטים (לכאורה) בסיני על ידי הצבא המצרי.
משימת חייו של אובאמה, כך מצטייר, היא להתיש את השליח שלו למזרח התיכון, ג'ון קרי, בשליחות חסרת כל תוחלת - ניסיון נואש לשכנע את יו"ר הרשות הפלשתינית לפעולה פיזית פשוטה מאוד - לשבת למו"מ. בינתיים זה לא עולה יפה, אבל מה שארה"ב כן מצליחה לעשות הוא להפנות אצבע, אולי מאשימה, לעבר פעולות המיוחסות לישראל נגד מצבורי נשק וטילי שיוט ימיים בלטקיה. אבל מעל לכל, דומה כי ארה"ב נכשלת במקום הכי ברור בניהול מדינות החוץ שלה במזרח התיכון - איראן. ומדוע?
בחודש הבא אמור הנשיא הטרי רוחאני להיכנס למשרד הנשיאות בטהרן תחת אחמדינג'אד, ומשם בעצם לנהל את העסקים, לכאורה הרגילים, של הרפובליקה האיסלאמית. זה האחרון, עוד בטרם עזב את משרדו, טורח להציג את הישגיו המצוינים הכוללים בראש מעייניו את הכחשת השואה, ולאחר מכן את נושא הגרעין. רוחאני, מנגד, עוד בטרם נכנס למשרדו, כבר מכריז כיצד תתנהל מדיניות החוץ החדשה שלו. רוחאני, כאחד שהיה במשלחת האיראנית לניהול המשא ומתן מול המעצמות על גובה העשרת האורניום, אין כמוהו בכל הרפובליקה האיסלאמית כמי שיודע כיצד להתנהל בזירה דיפלומטית זו. מבחינתו, מה שהיה הוא שיהיה - הטעיה ומשיכת זמן מול המעצמות, בעודן מגמגמות ולא מאוחדות בדעתן בנוגע למידת העשרת האורניום, בזמן ששתי מעצמות כסין וכרוסיה חתומות על תעודת הביטוח של הרפובליקה מפני כל מעשה נמהר ופזיז של ארה"ב ואירופה נגד מתקני הגרעין של איראן. נוסף על כך, הנשיא הטרי טורח ליידע את סוריה ואת חיזבאללה כי הם לא לבד, וכי איראן תמשיך לתמוך בהם פוליטית וצבאית עד לנפילת המשטר הציוני.
מדיניות החוץ החדשה שהנשיא רוחאני מביא עימו - אותה בשורה חדשה ומחויכת שבארה"ב מתרגמים באופן התנייתי כחיוך רך ונעים, משל היה רוחאני סנטה קלאוס - היא גירסת מדיניות החוץ של אחמדינג'אד, אך משודרגת יותר. היחס לארה"ב ולמדינת ישראל לא עתיד להשתנות, נהפוך הוא - הוא עתיד לקבל גוון דתי ומשיחי יותר. מדיניות החוץ מול סוריה וחיזבאללה תישאר כאינטרס מובהק של הרפובליקה האיסלאמית לשמור על שתי הישויות הללו כבאות כוחה בזירה הקרובה לישראל. ואולם חשוב לזכור כי מבחינת איראן, העובדה שארה"ב רדומה ולא מתרגמת נכון את המציאות במזרח התיכון אינה ערובה להצלחת איראן בזירה המקומית. דווקא ה"נפילה" (הזמנית) של האחים המוסלמים במצרים, היחלשות חיזבאללה והתשתו בלבנון ובסוריה, ודעיכת המומנטום האיסלאמי במרחב, יובילו את איראן לגיבוש מדיניות חוץ פרגמטית יותר, יותר מול העולם הערבי מאשר מול אירופה וארה"ב.
הכותב הוא עמית מחקר במרכז לחקר המזה"ת, אוניברסיטת אריאל בשומרוןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו