ביום הזה המוני בית ישראל בוכים ומהרהרים על שנאת החינם שהביאה לחורבן הבית לפני 1945 שנים, אבל בתקופה ההיא לא חשבו שמדובר בשנאת חינם. גם אז קבוצות של קנאים יהודים נלחמו נגד קבוצות אחרות של קנאים, וכל צד היה בטוח שהוא נלחם על עקרונות מקודשים וצודקים. היום אנו יודעים שכל המלחמות הפנימיות לא השתלמו, בלשון המעטה, ושבסופו של דבר היתה זו שנאת חינם שהביאה לחורבן הבית.
ומאז בחזרה להיום: אחיי וחבריי "גיבורי החיל", גיבורי הבלוקים, הצבע ופחי האשפה, שהוכיחו את גבורתם על אותו חייל צעיר בן 20 שנקלע לשכונה, פרקו עליו את כל זעמם ושעמומם. הם בוודאי בטוחים שמובטח להם מקום של כבוד בפנתיאון מקדשי השם לדורותיהם.
אך לא עליהם עלינו להתלונן, על המיעוט הקיצוני שהתנהגותו גובלת בטירוף הדעת, אלא עלינו ועל מנהיגינו. מדהים לראות את שוויון הנפש שבו אנו מקבלים את קמפיין "החרד"קים" המשתולל. קמפיין שבו הותר לבזות, להשפיל ואף להכות את הבנים של שכנינו, שכל פשעם הוא שלובשים הם מדי צה"ל. ולא מדובר חס וחלילה בפורקי עול, אלא בילדים טובים, בנשמות גבוהות, בשומרי תורה ומצוות שמסיבות שונות לא הלכו עם הזרם המרכזי, לא הסתדרו בישיבה, ולצורך פרנסתם ועתידם החליטו לשרת בצה"ל.
ושלא לדבר על חוסר מידת "הכרת הטוב". הרי לא מדובר באויבים ובשונאים שבאים להילחם בנו חס וחלילה, אלא בכאלה המוכנים להגן עלינו בנפשם.
התבוננות קצרה באלו שמנהלים את הקמפיין בעצם מגלה את הכל. אלו הם מי שבקנאותם המזויפת תקפו בזמנו את כל גדולי ישראל. שפגעו בכבודם, פערו נגדם את פיהם בכל דבר אסור, רחמנא ליצלן. כמו גם שאין מנהיג ציבור או מנהיג פוליטי מהציבור החרדי, שלא חש על גופו את נחת זרועם האלימה.
הם אותם אלה שהשתתפו בכנסים של האיראנים להכחשת השואה והתחבקו עם גדול צורר היהודים בזמננו, נשיאם לשעבר אחמדניג'אד. ופתאום, בגלל הקונסטלציה הפוליטית העכשווית - להיות נגד ולהילחם נגד גזירות הממשלה - אנו מעלימים עין ממעשיהם. אסור לתת להם לגיטימציה, אסור להכשיר אותם. אם לא נעצור אותם עכשיו, הם יתפשטו ויחזרו שוב אלינו כבומרנג.
הלקח הכי גדול מחורבן בית המקדש הוא - שלא נחשוב לרגע שאם יש לנו מדינה משלנו, ישות משלנו, היא ערובה להמשך קיומו של העם בארצו ובמדינתו. לא ולא, ההיסטוריה כבר הוכיחה שאם אין חברה מאוחדת, שאם אין רעות, העסק מתפורר מבפנים. גם כשלכל צד נראה שהוא נלחם על הדברים הנעלים ביותר, הצודקים ביותר.
ההיסטוריה היא גם תמרור אזהרה. גם כיום, אלפיים שנה אחרי, לא יעזרו לנו לא צבא קטן וחכם ולא הטכנולוגיה המתקדמת ביותר. אם לא נדע למצוא את שביל הזהב בינינו, העסק יתפורר.
הלקח המרכזי מתשעה באב הוא אנחנו. היכולת שלנו לחיות זה עם זה. להתמודד עם הקצוות ולמצוא את שביל הזהב. היהודים טובים בזיכרונות. המסורת זוכרת, המציאות מפלגת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו