המרוץ לבית הלבן: טראמפ לא יוותר

בפני דונלד טראמפ ניצב כעת אתגר כבד מנשוא, הטומן בחובו סתירה מהותית. האתגר מעוגן בשאלה: כיצד לשקם ולנתב את הכלכלה האמריקנית אל מסלול של צמיחה מחודשת ומואצת, שתמחק את הנזקים שנגרמו בעטיו של נגיף הקורונה, ובעת ובעונה אחת תבלום את הזינוק בשיעורי התחלואה והתמותה, המהווים נגזרת בלתי נמנעת לכאורה מחזרתו המלאה של המשק לפעילות סדירה?

היום, שלושה חודשים וחצי לפני ההכרעה, טרם זיהה הבית הלבן את הנוסחה הגואלת שתיצור את האיזון האופטימלי בין שני היעדים, וכך תשחרר את הנשיא מלפיתתן הכואבת של שתי קרני הדילמה, שביניהן הוא כלוא.

על רקע זה נשאלת השאלה כיצד התמודדו נשיאים קודמים, במהלך המאה האחרונה, עם משברים כלכליים, מדיניים ואסטרטגיים קריטיים, שאמנם נבדלו זה מזה במידת חומרתם היחסית, אך שחייבו את דיירי הבית הלבן להפגין כישורי מנהיגות שיהלמו את צו השעה. מבחינה זו, ניתן להבחין בין שני דפוסי תגובה נשיאותיים עיקריים אל מול האירועים המשבריים, שפקדו את המרחב האמריקני בעת כהונתם. את הדפוס הראשון מגלם הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט, בהתנהלותו אל מול שני מצבים של מגה־משבר.

הראשון, השפל העמוק, שהחל להקדיר את הרקיע האמריקני באוקטובר 1929 - שלוש שנים לפני שרוזוולט נבחר לראשונה לנשיא, והשני - האיום המחריף והולך של הגמוניה נאצית באירופה. אל מול קריאת תיגר כפולה זו, אימץ רוזוולט אסטרטגיית פעולה דומה, כאשר עשה כל מאמץ כדי לגבש קואליציה רחבה מבית שתישען גם על תמיכתו של חלק, לפחות, מן המחנה הרפובליקני המסורתי (למעט האגף הבדלני), וכך תיצור שוליים רחבים של תמיכה ציבורית אל מול המשימות האדירות שבשער.

הדפוס השני של תגובה נשיאותית אל מול משברים מעצבים ומחוללים מגולם בהתנהלותם של  שני נשיאים דמוקרטים, הארי טרומן ב־1952 ולינדון ג'ונסון ב־1968. שניהם החליטו שלא לממש את זכותם להתמודד כדי להאריך את חוזה השכירות שלהם בבית הלבן בארבע שנים נוספות, ופרשו מן המרוץ לבית הלבן בחודש מארס של שנת הבחירות. זאת, על רקע התמשכותן של מלחמות, שהפכו לבלתי פופולריות בקרב רבדים נרחבים בציבור האמריקני. מדובר במלחמת קוריאה בעידן טרומן, ובמלחמת וייטנאם בזמן ג'ונסון. דפוס זה שידר עייפות, תסכול והכרה בכך שאין בנמצא אופציות אטרקטיביות לנוכח התמשכותה של המערכה ומחירה האנושי, הכלכלי והחברתי המאמיר.

דפוס התמודדות יוצא דופן

בתגובותיו עד כה למשבר הקורונה, מגלם הנשיא טראמפ דפוס התמודדות שלישי, השונה עד מאוד משני הדפוסים הקודמים. דפוס זה נגזר ישירות מהגדרתו הראשונית את עצמו כמנהיג של תנועת מחאה, ולא של מפלגה ממסדית ככל המפלגות. מאחר שהנשיא מיצב את עצמו מלכתחילה כלוחם ללא פשרות באליטות, ובכל קבוצה או גורם אחר שבעיניו מהווה מכשול בדרך להשגת המטרה הנכספת של השבת אמריקה לגדולתה, ומאחר שפלטפורמה זו סללה את דרכו לניצחון ב־2016 - הוא מוצא את עצמו מחושק היום בכבליה של תפיסה זו, המצמצמת ומתחמת עד מאוד את מרחב התמרון שלו.

בניגוד לרוזוולט הפרגמטי והמעשי, קשה - ואולי אפילו בלתי אפשרי - עבור הנשיא הנוכחי לחצות את הקווים ולכונן "קבינט מלחמה" דו־מפלגתי למאבק קונצנזואלי בקורונה. זאת, שכן הדבר ישמוט את הקרקע מתחת לבסיס קיומו האידיאולוגי כמנהיג השובר מוסכמות ונאבק בכל כוחו ביריב הפוליטי, שמוגדר בעיניו לא רק כיריב אלא אף, ובעיקר, כאיום על אושיות היסוד של ההוויה האמריקנית (למותר לציין שהאופציה השנייה של פרישה או נטישה סותרת בעצם מהותה את "הצופן התפעולי" הלוחמני והשש־אלי־קרב של טראמפ).

לפיכך, מוצא הבית הלבן את עצמו כשהוא נלחם בנגיף בידיים קשורות, כשהוא מנוע, בגין השקפת עולמו היסודית, מלשתף פעולה עם יריביו הדמוקרטים, בעיקר בקונגרס - דבר שהיה מאפשר לו להרחיב את הבסיס הפוליטי והחברתי של מדיניותו ולגייס משאבים נוספים למאבק באויב הבלתי נראה.

פתיחתו המואצת מדי של המרחב הכלכלי לפעילות מלאה פגעה בשיעורי התמיכה בו בקרב האוכלוסיות המבוגרות (הפגיעות במיוחד לסכנות הקורונה), ואילו הלגיטימציה והעידוד שהעניק לפיזורו הכוחני של גל ההפגנות, שהתפשט ממיניאפוליס אל כל רחבי היבשת, הפחיתו במידת מה משיעור התמיכה בו גם בקרב חלק מצאן מרעיתו הנאמן ביותר (כולל בקרב הקהילה האוונגליסטית הענקית).

עוד בנושא:

לראשונה: טראמפ עטה מסכה בפומבי

חוקר בכיר חוזה: "טראמפ ינצח למרות הסקרים"

טראמפ: "הכלכלה שלנו חוזרת לשאוג"

ואולם, אף שתמונת המצב עבור טראמפ מצטיירת בימים אלה כעגומה למדי, וזאת כאשר יריבו ג'ו ביידן (הממשיך עדיין להסתתר במרתף ביתו בלי להשמיע כמעט קול ברמה) הגדיל לאחרונה את יתרונו בסקרים ומוביל כעת במרוץ בפער דו־ספרתי (המגיע ל־15 אחוזים לפי ממצאי אחד הסקרים שנערך השבוע) במישור הארצי, ונהנה גם מיתרון בכל מדינות המפתח עתירות האלקטורים - מוקדם מאוד עדיין לסתום את הגולל על סיכוייו.

גם אם אינו יכול לאמץ לחיקו את האסטרטגיה השיתופית מבית היוצר של רוזוולט, יש ביכולתו של הנשיא לבצע התאמות משמעותיות במסגרת גישתו היסודית. כך, למשל, יכול טראמפ להחליף את סגן הנשיא מייק פנס במועמד או במועמדת אטרקטיביים יותר, המסוגלים לגייס למחנהו קהלי יעד חדשים.

השגרירה לשעבר באו"ם, ניקי היילי (ששורשיה בהודו והמהווה התגלמות מזוקקת של החלום האמריקני), עשויה להיות חלופה מוצלחת במיוחד לפנס האפרורי. גם האפשרות שהמשק האמריקני יפגין סימני התאוששות ערב הבחירות, בעקבות הזרמות הענק של הממשל והבנק הפדרלי, עשויה לשפר את מעמדו. אין לשכוח שגם לנוכח מצוקתו של טראמפ בסקרים נחשב ביידן למועמד אפור, המהווה עבור רבים ברירת מחדל ותו לא.

והיה אם הזרקור הציבורי מתמקד בו ובאישיותו (והדבר יכול לבוא לידי ביטוי דרמטי בעימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים), התמונה עשויה להשתנות באבחה אחת. שכן מדובר במועמד בן 77, שלפחות בתחילת עידן הפריימריז הקרין עייפות, ניתוק והיעדר בהירות וחדות מחשבה, ושמאחוריו משתרך שובל ארוך של שאלות שטרם נחקרו עד תום, כולל בזיקה לאופייה של פעילותו העסקית של בנו האנטר במהלך כהונתו של ג'ו ביידן כסגן הנשיא בממשלו של ברק אובאמה. יש לזכור גם שיתרונו המובהק של טראמפ בכל הנוגע לנוכחותו ברשתות החברתיות, טרם בא לביטוי מלא עד כה ועתיד לבלוט יותר ויותר מבחינת המינון והשפעתו על מוקד השיח ככל שתתקרב שעת ההכרעה.  

היסטוריה של מהפכים

בסיכומו של דבר, הגם שכמה קהלי מפתח, שב־2016 העניקו לו את הניצחון, מאותתים בשלב זה על כוונתם לנטוש הפעם את הנשיא - המאבק על המשרה הנחשקת בתבל רחוק מהכרעה. אחרי ככלות הכל, שלושה חודשים וחצי לפני ההכרעה ב־1988, הוביל המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס בפער של 17 אחוזים על פני המועמד הרפובליקני, סגן הנשיא ג'ורג' ווקר בוש. ולמרות זאת, ביום הבחירות הובס דוקאקיס בהפרש של שמונה אחוזים. כך שגם ההיסטוריה האלקטורלית של ארה"ב ממחישה את העובדה שמדובר במשחק פתוח והפכפך לחלוטין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו