ביידן הביא את מלוא חופן האשליות מימי אובמה אל תוך המדיניות מול איראן

אחד מסממניה המובהקים והמושרשים ביותר של המורשת הליברלית האמריקנית הינו נטייתם הטבועה של רבים ממנהיגיה לצבוע בצבעים ורודים את ההוויה הבינלאומית, וכך לצפות שהתנהלות מתונה ומפוייסת מצידם כלפי רודנים מהפכניים ורדיקליים, תצמיח דפוס התנהגות פרגמטי ומרוכך מצידם כלפי העיט האמריקני.

כך, לתפיסתם, תיסלל הדרך לתהליך של בניית אמון, שינוי עמדות ונטישת האידיאולוגיות המיליטנטיות. זאת, תוך ניתובו של היריב הקיצוני אל תוככי הסדר הבינלאומי הקיים כשחקן לגיטימי, המכבד ככתבם ולשונם את כללי המשחק במערכת הבינלאומית.

כך, למשל, האמין הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהמחוות החד-צדדיות הנדיבות, שהעניק לשליטה הרצחני של ברית המועצות, יוסף סטאלין, יניחו את המסד לגיבושו של עולם חדש ויציב, שהקרמלין ימלא בו תפקיד מרכזי כשותף אמת אמין.

כך דבק גם הנשיא הדמוקרטי ג'ון קנדי באסטרטגיית הפיתוי הכלכלי המסיבי ככלי המרכזי בהתנהלותו אל מול מצרים המהפכנית בהנהגתו של הנשיא נאצר, וזאת בתקווה שמדיניות זו תרכך את עמדותיו כלפי המערב ותעודד אותו לנטוש את יוזמותיו החתרניות, להתנתק בהדרגה מחיבוקו של הדוב הרוסי - ולקדם תהליכי מודרניזציה וליברליזציה ברוח האתוס האמריקני.

אותם דברים אמורים גם לגבי מסכת אמונותיו של ברק אובמה, שמתחילת דרכו בבית הלבן לא נואש ממאמצי החיזור שלו להחזיר את משטר האייתולות בטהרן אל משפחת העמים. אין חולקים על כך שבכל המקרים הללו, מדובר היה במצעד מתמשך של איוולת ותקוות שווא.

סטאלין לא הושפע כהוא זה מן התשורות שהרעיף עליו רוזוולט; נאצר המשיך בניסיונותיו לערער את המשטרים השמרניים במזרח התיכון ואת פטרוניהם המערביים חרף הסיוע הכלכלי הנרחב שלו זכה מממשל קנדי, ואילו איראן לא חדלה מחתרנותה האזורית, לא השעתה את מיזם הטילים שלה והפרה באופן שיטתי את הסכם הגרעין, שעליו חתמו ארה"ב ושאר המעצמות ביולי 2015.

אין פלא, אפוא, שלמרות קריסתה הסדרתית של דוקטרינת "הסנקציות החיוביות", אימץ אותה הנשיא הדמוקרטי הנוכחי, ג'ו ביידן, אל חיקו ללא היסוס. שכן, כסגנו הנאמן של אובמה, הביא עימו למשרד הסגלגל מלוא החופן אשליות מבית היוצר של נשיאו, כמו גם לא מעטים "מכל אנשי אובמה", שהמשיכו להיצמד בעקשנות לתפיסתם המקורית אודות יכולתו של גזר הפיתוי והפיצוי הכלכלי והמדיני להפוך למנוף אפקטיבי למיתונה של טהרן.

ביום שני (29 בנובמבר) ייפתח בווינה סיבוב נוסף, וייתכן שאף האחרון, בדיאלוג הבלתי-סימטרי שבין המעצמות לבין איראן, כאשר האירוניה היא שלפנינו מתנהל מחזה אבסורד בשם: "עריצות החלש". שכן, הצד האיראני, הנתון לסנקציות והממשיך להפר בעזות מצח את הסכם 2015 ומאיץ את תהליך העשרת האורניום לרמה המקרבת אותו עד כדי פעימה בודדת מן הפצצה, הוא זה שההגמון האמריקני מנסה לפייס ולרצות בכל מחיר, ובלבד שייחתם ההסכם המיוחל.

הסכם זה, כך מאמין ביידן, יאפשר לו לשמר את הקונספציה המקורית שלו אודות תהליך ייצובה של הזירה, הממתין ממש מעבר לפינה עם כינונו המחודש של ההסכם. מאחר והממשל כבר שקוע ומושקע עד צוואר במרחב הפנימי, ולפיכך החל כבר בתהליך התנתקותו ממוקדי מלחמה ומתיחות, כולל במזרח התיכון, נטייתו הבסיסית היא להמעיט מחומרת האיום האיראני.

גישה ממזערת זו, שממנה נגזרת כעת גם להיטותו לחתום הסכם הפגום מיסודו, תקל עליו את המשך הנסיגה מן האזור, וזאת על יסוד האשליה, שהשגת ההסכם אכן תוביל לשקט האזורי הנכסף ובכך תעניק גם לגיטימציה להמשך ולהאצת תהליך הנטישה האמריקנית את הזירה ואת שותפיה המסורתיים.

ואולם החסרונות הם, שתקוות וציפיות אלה אינן עולות בקנה אחד עם המציאות המרדנית, המסרבת ליישר קו עם חזיונותיו האוטופיים של הבית הלבן. שכן, ריצת האמוק של הנשיא האמריקני להסכם מתעלמת מהשלכותיו של המהלך, אם אכן יושלם בהצלחה, על דפוסי חשיבתם ופעולתם של שחקני המפתח בגזרה.

אין לשכוח שהמדיניות האמריקנית אינה מעוצבת ומיושמת בחלל ריק, ויריבותיה המושבעות של טהרן בעולם הערבי, ובראשן סעודיה, שומעות את הקולות ומזהות נכונה את הסימנים המעידים המגיעים מכיוונה של וושינגטון, הלא הם סממני החולשה והבריחה מאחריות.

ואמנם, העדויות המצטברות בימים האחרונים מן המפרץ מעידות שכבר כעת, כבר החל תהליך חשבון הנפש והערכה מחדש, כאשר גם סעודיה וגם איחוד האמירויות החלו ביוזמות ובמהלכים מדיניים, שניתן להגדירם כהכשרת הקרקע "לקפוץ על העגלה" האיראנית, המצטיירת בעיניהן כהגמונית.

וכך, את מקומה של האסטרטגיה המפרצית הלעומתית כלפי איראן - שבתמיכתה של ישראל ובחסותם של "הסכמי אברהם" בגיבוי אמריקני ביקשה ליצור איזון מרתיע אל מול האיום הנשקף מטהרן - עלולה לרשת אסטרטגיה הפוכה, המעוגנת בהכרה שארה"ב הפכה למשענת קנה רצוץ.

לפיכך, אין מנוס מבחינתן אלא לחבור לשחקן הדומיננטי באזור, וזאת למרות הסכנות והסיכונים הטמונים בהתחברות עם יריב אידיאולוגי קנאי, חתרני ושאפתני. בנסיבות גלובליות ואזוריות אלה, אין לישראל ברירה אלא לאמץ את אסטרטגיית "הרציונלי של הבלתי רציונלי", כהגדרתו של החוקר הדגול תומאס שלינג. במילים אחרות, עליה לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את הממשל, במילים ובמעשים, שכלה ונחרצה עימה למנוע ממשטר האייתולות את הגרעין בכל מחיר.

מאחר והבטחותיהם של קברניטי ממשל ביידן כאילו האופציה הצבאית אל מול איראן עומדת עדיין על הפרק אינה יותר מאשר רטוריקה חלולה, נודעת חשיבות עליונה למהלכיה של ישראל מול וושינגטון, שמטרתם הקרנת דימוי של נחישות ונכונות לחצות את הסף אל מול איום גרעיני, מוחשי וקיומי עליה.

זאת, כדי לאלץ סוף-סוף את השותף האמריקני הנרפה להסלים את הסנקציות במקום לרככן, ולהתנות את חתימת ההסכם – כל הסכם - בין היתר בנוהלי בקרה, פיקוח ואימות קפדניים וחודרניים, שיבטיחו – בניגוד לעבר – שאיראן אינה חוצה את המפתן הגרעיני. השאלה הנשאלת היא, כמובן, מי ימצמץ קודם בעימות זה שעל סף האפוקליפסה, והאם ההגמון האמריקני יתעורר סוף סוף מתרדמתו ויתפכח מאשליותיו.