נוכח-נפקד: האמינות של ג'ו ביידן מתפוררת

בשלהי תקופת כהונתו השלישית של הנשיא האמריקני המנוח פרנקלין דלאנו רוזוולט, הידרדר באופן תלול מצבו הבריאותי.

מי שחולל מהפכה חברתית וכלכלית פורצת דרך בצילו של השפל הגדול, ומאוחר יותר הוביל את האומה האמריקנית לעימות חסר פשרות עם "ציר הרשע" חרף האופוזיציה הבדלנית מבית, הפך בשלביה האחרונים של מלחמת העולם לצל של עצמו. זאת כאשר חולייו הפיזיים פגעו קשות בתפקודו ובהכרעותיו, דווקא ברגעים המכוננים של גיבוש הסדר העולמי החדש.

למרות ההבדלים בהקשר ההיסטורי ובמהות, אין להתעלם מקווי הדמיון המחברים בין רוזוולט לנשיא הנוכחי ביידן. אלה שני אישים, שבשנות השיא שלהם גילו הבנה עמוקה הן בנבכי הפוליטיקה הפנימית והן בזיקה למרחב הבינלאומי.

כמו רוזוולט, גם הסנאטור ביידן הפגין מיומנות מרשימה בכל הקשור לכינון קואליציות פנים־מפלגתיות ודו־מפלגתיות על גבעת הקפיטול, וגילם בהתנהלותו את אתוס הפרגמטיזם והריאליזם המדיני. ואולם דא עקא, כשם שהנשיא רוזוולט - חרף חוליו ותשישותו - לא השכיל לפרוש בתום שלוש תקופות כהונתו השזורות בהישגים ובהצלחות, אלא התעקש להתמודד בפעם הרביעית על המשרה הרמה, כך גם ביידן החליט לרוץ לנשיאות ב־2020, על אף גילו המתקדם ועייפותו הבולטת.

וכך, שנה לאחר בחירות 3 בנובמבר ושנה לפני בחירות הביניים לקונגרס, נמצא הנשיא בעיצומה של צלילה חופשית מבחינת מעמדו בדעת הקהל. זאת על רקע סגנון פעולה נרפה, הססני ותגובתי, המנסה שוב ושוב למזער נזקים מבלי ליטול סיכונים, והמצטייר כמי שמחושק יותר ויותר על ידי האגף הליברלי העמוק במפלגתו.

ביטוי עכשווי לתחושת אכזבה ותסכול רווחת זו, גם בקרב ציבורים דמוקרטיים, ניתן לראות בתוצאות הבחירות למשרת המושל במדינת וירג'יניה, שזה לא מכבר הפכה למעוז דמוקרטי מובהק, ושהעניקה ב־2020 את קולותיה האלקטורליים לביידן בפער של 10 אחוזים על פני יריבו טראמפ.

לפנינו "סימן מעיד" רב־חשיבות על מעמדו הפנימי המידרדר של הנשיא, שכן מערכת הבחירות בווירג'יניה הפכה למשאל עם בפועל על תפקודו של ביידן, שהסתיים בהבעת אי־אמון נחרצת עם ניצחונו של הרפובליקני גלן יאנגקין. ואמנם, לפנינו תמרור אזהרה בוהק המעיב על המפלגה הדמוקרטית, ומעמיד בסימן שאלה גדול את יכולתה לשמר את מעמדה כסיעת הרוב בשני בתי הקונגרס בעקבות "בחירות אמצע הדרך" בעוד שנה.

ביטוייה של חולשה נשיאותית זו הם רבים, והבולט שבהם היה הנסיגה האומללה והמבוהלת מאפגניסטן, שהוכיחה שלקחי היציאה מדרום וייטנאם טרם הופנמו בבירה האמריקנית. נוסף על כך, מה שהחל בתרועה רמה כמלחמה ללא תנאי בנגיף הקורונה באמצעות מבצע חיסונים מקיף - דעך בהדרגה.

"גם המרחב הישראלי־ערבי מעיד על חולשת הממשל. לא נותר אלא לגחך לנוכח אמירותיהם של הנשיא ועוזריו, על היתכנות אופציה צבאית כלפי איראן"

לנוכח היקפה של המגיפה ומספר קורבנותיה, ניתן היה לצפות שהקברניט עצמו יוביל מסע נמרץ לגיוס תמיכה ציבורית במהלכיו, שיאלץ "מדינות סוררות" ללכת בתלם. בפועל, הופעותיו הפומביות של ביידן היו מעטות, חיוורות ומגומגמות.

בניגוד לרוזוולט בימי גדולתו (שקיים שיחות רדיו "מול האח" עם הציבור), כשל ביידן לחלוטין בניסיונותיו לקדם את יוזמותיו באמצעות פנייה ישירה לעם האמריקני. אותם דברים אמורים גם לגבי תוכניותיו השאפתניות במכלול שלם של סוגיות חברתיות וכלכליות, שהעלו לכאורה מתהום הנשייה את יוזמותיו פורצות הדרך של רוזוולט בימי ה"ניו דיל", אך שהוקפאו עד מהרה כתוצאה מחוסר יכולתו של הבית הלבן להשליט את מרותו על כל אגפיה של מפלגתו.

במרחב הגלובלי, האמירות השחוקות על אודות שאיפתו של הבית הלבן לשקם את מערכת הבריתות המסורתיות של ארה"ב - נותרו היום בגדר מליצות ריקות מתוכן.

עסקת הצוללות - שארה"ב חתמה לאחרונה עם אוסטרליה מאחורי גבה של השותפה הצרפתית - מהווה הוכחה ניצחת לכך. בסיכומו של דבר, גם המרחב הישראלי־ערבי מעיד על חולשתו הכוללת של הממשל. במקום לבצר את מערכת היחסים האסטרטגיים של וושינגטון עם בעלות בריתה במפרץ, המאוימות ע"י איראן, - הפגין ביידן בתחילת דרכו יחס צונן במיוחד כלפי סעודיה ואיחוד האמירויות.

הוא אותת בכך, יש להודות, שאינו מחויב למתווה שהשיק קודמו. על רקע זאת, לא נותר אלא לגחך לנוכח אמירותיהם של הנשיא ועוזריו, על היתכנותה של האופציה הצבאית כלפי משטר האייתוללות שבאיראן. שכן, את אמינותם חייבים בממשל האמריקני הנוכחי לבנות עדיין, ויפה שעה קודם, ולא רק במישור המזרח־תיכוני אלא גם אל מול האתגרים שמקורם בבייג'ין, במוסקבה וכמובן שגם בוושינגטון.