הקשר העמוק בין ישראל וארצות הברית הוא עובדה שיש מעטים שיחלקו עליה. לרגל יום הולדתה ה-245 של האחות הגדולה של ישראל בעולם, בחרנו להציג כמה מרגעי השיא והשפל של מערכת היחסים בין מעצמת העל למדינה היהודית שהפכה ברבות השנים לברית האסטרטגית העמוקה שאותה אנחנו מכירים היום.
14 במאי, 1948
שעות ספורות לאחר הכרזת הממשלה הזמנית על הקמת מדינת ישראל, נשיא ארצות דאז, הארי טרומן, מכיר דה-פקטו בעצמאותה של ישראל, וכך הופכת ארצות הברית למדינה הראשונה להכיר במדינה היהודית הצעירה, כשבשטחה מתחוללים קרבות עזים, ופלישת צבאות ערב לשטחה כבר בלתי נמנעת.
חשוב להבין כי לא מדובר בצעד פשוט עבור נשיא ארצות הברית, שהיה מצוי באותה תקופה תחת לחץ אדיר של אנשי מזכירות המדינה, שהעדיפו לפתח יחסים טובים עם מדינות ערב הצעירות על חשבון התמיכה במיזם הציוני. נציגים במזכירות המדינה ובמשלחת האמריקנית לעצרת האומות המאוחדות זעמו על הנשיא שלא התריע בפניהם על כוונתו להכיר במדינת ישראל.
2 במאי 1951
ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, מגיע לביקור רשמי ראשון בארצות הברית, ומתקבל במצעד אדיר בפני עשרות אלפים ברחובות העיר הגדולה בארצות הברית. הביקור סימן את נטייתה של ישראל לכיוון גוש המערב במלחמה הקרה, שהחלה לתפוס תאוצה באותה תקופה. ישראל הסוציאליסטית התרחקה מברית המועצות והגוש המזרחי, וביקשה לחזק את הקשרים עם מעצמת העל של הגוש המערבי. בן-גוריון התקבל בכבוד בבית הלבן, ונפגש עם הנשיא טרומן. בנוסף לקשרים עם צמרת השלטון בארצות הברית, בן-גוריון הצליח לגייס בביקורו חצי מיליארד דולרים באיגרות חוב עבור קופתה של מדינת ישראל.
24 בפברואר 1956
פחות משלוש שנים אחרי מותו של הדיקטטור הסובייטי יוסיף סטלין, נשא שליט ברית המועצות החדש, ניקיטה חרושצ'וב, נאום שבו גינה את הפשעים שביצע קודמו, והבטיח כי זוועות כאלו לא יחזרו על עצמן במדינה. חרוצ'וב נשא את הנאום בפני מושב סגור של הוועידה הכללית של המפלגה הקומוניסטית, ומייד נפוצו שמועות במערב על דבר קיומו של הנאום, שתוכנו יכול היה להוות ניצחון תעמולתי עצום עבור מדינות המערב.
שירותי הביון של מדינות המערב נחפזו לנסות להשיג את התוכן של "הנאום הסודי" אך היה זה המוסד, בעזרתו של סטודנט ציוני בברית המועצות, שהצליח לשים את ידיו על הטקסט המבוקש. ישראל, כמובן, העבירה ברצון את המסמך לוושינגטון. לצד ההישג המודיעיני העצום עבור המוסד, שתהילתו רק הלכה וגברה עם השנים, המקרה הוכיח לאמריקנים, שהיו שרויים בעיצומה של המלחמה הקרה, כי ניתן לסמוך על המדינה היהודית ועל ראשיה.
8 בנובמבר 1956
שיקולים של המלחמה הקרה הביאו גם למהמורה קשה ביחסים בין ירושלים לוושינגטון, כשארצות הברית הגיבה בזעם לפלישתה של ישראל לרצועת עזה ולסיני במהלך מלחמת קדש, ודרשה מישראל לסגת מהן לאלתר. נשיא ארצות הברית דאז, דווייט אייזנהאואר, כתב איגרת לראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ובה איים במרומז כי היחסים בין המדינות ייפגעו אם ישראל לא תיסוג מהשטחים שכבשה.
מאחורי הקלעים איים ממשלו של אייזנהאואר בהפסקת הסיוע הכלכלי לישראל, אם זו תתעקש על הישארות בשטחי הרצועה וסיני. לבסוף ישראל נסוגה מהשטחים שכבשה, והיחסים עם האמריקנים שוקמו במהרה.
8 ביוני 1967
תקרית הליברטי - אירוע שבמהלכו הותקפה ספינת ביון של חיל הים האמריקני בידי מטוסים וספינות טורפודו ישראליות - הוא הפרק העגום ביותר ביחסים בין ישראל וארצות הברית. התקיפה, שבוצעה במהלך מלחמת ששת הימים, התרחשה בשל טעות בזיהוי של מטוסי חיל האוויר, שהיו סבורים כי אוניית הביון האמריקנית היא משחתת מצרית.
הספינה לא טבעה כתוצאה מהתקיפה, אך 34 אנשי צוות שהיו על סיפונה נהרגו. ישראל התנצלה ושילמה 13 מיליון דולר פיצויים למשפחות ההרוגים. התקיפה גרמה לישראל מבוכה קשה במיוחד לאור העובדה כי ארצות הברית הביעה תמיכה בישראל במהלך המלחמה נגד מדינות ערב.
14 באוקטובר 1973
מלחמת יום הכיפורים תפסה את צה"ל בהפתעה, והקרבות הקשים גבו מחיר כבד מהצבא הישראלי בציוד שאבד ובתחמושת שהחלה לאזול. מחשש שבת בריתה הגדולה ביותר תנחל מפלה כבדה, הממשל האמריקני החליט לשלוח "רכבת אווירית" של סיוע צבאי למדינה היהודית במבצע שקיבל את השם "ניקל גראס".
במהלך המבצע הועברו לידי צה"ל 22 אלף טונות של טנקים, כלי רכב קרביים ותחמושת. ההיסטוריונים חלוקים בדעתם עד כמה סייעה הרכבת האווירית לצה"ל במהלך המלחמה, אך המשלוח סימן מהפך ביחסה של ארצות הברית לישראל ובהפיכתה לספקית הציוד הקרבי העיקרית של המדינה היהודית.
17 במרץ 1978
ארצות הברית משמשת כמתווכת וסנדקית של הסכם השלום הראשון שעליו חותמת מדינת ישראל עם מדינה ערבית. ההסכם נחתם בבית הלבן ומכונה "הסכם קמפ דיוויד" על שם מעון הנופש הנשיאותי, כשהחותמת עליו היא האויבת המרה ביותר של ישראל עד אותו רגע - מצרים.
הסכם השלום כלל נסיגה מלאה של ישראל מחצי האי סיני, וארצות הברית התחייבה להגדיל את הסיוע לישראל בתמורה למהלך הכואב מצד ירושלים.
7 ביוני 1981
נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, הגיב בזעם לתקיפה הישראלית על הכור הגרעיני באוסירק שבעיראק, תקיפה ששמה קץ לתוכנית הגרעין של שליט עיראק, סדאם חוסיין. הנשיא ערך שיחה קשה עם ראש הממשלה בגין, ואף תמך בהודעת גינוי לישראל בעצרת האומות המאוחדות. רייגן גם הורה להפסיק את מכירת הציוד הצבאי המתקדם לישראל, הוראה ששונתה זמן קצר לאחר מכן.
17 בינואר 1991
נשיא ארצות הברית, ג'וג' בוש האב, שיגר פנייה בהולה לישראל וביקש ממנה, חרף ירי טילי הסקאד העיראקיים לעבר שטחה, שלא להתערב במלחמת המפרץ המתחוללת בין צבא עיראק והקואליציה האמריקנית. החשש בוושינגטון היה שהתערבות ישראלית תפורר את הקואליציה האמריקנית שבה השתתפו גם סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות מוסלמיות נוספות.
החלטתו של ראש הממשלה יצחק שמיר שלא להתערב באופן גלוי בלחימה, קנתה הכרת תודה בוושינגטון, ולראשונה בהיסטוריה של ישראל נשלחו כוחות אמריקניים לסייע להגן על המדינה היהודית, בצורת צוותי טילי "פטריוט" שנועדו ליירט את הטילים העיראקיים.
6 ביוני 1995
נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, כבש לבבות רבים בישראל כשספד לראש הממשלה הנרצח, יצחק רבין, ואמר בעברית "שלום חבר". קלינטון שימש כמתווך במהלך השיחות על הסכם השלום עם ירדן, שנחתם בשנת 1994, וכן על המשא ומתן מול הפלשתינים במסגרת הסכם אוסלו.
15 במאי 2008
נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש הבן, הביע בנאום בכנסת את המחויבות האמריקנית המוחלטת לביטחונה של מדינת ישראל, ואמר כי "מצדה לא תיפול בשנית". הדברים הגיעו לאחר שתי קדנציות, שבהן הפעיל הנשיא האמריקני לחץ על ישראל שלא להמשיך בבנייה בשטחים ואף אמר לראש הממשלה, אריאל שרון, שהתנחלויות "בלב יהודה ושומרון" אינן ריאליות.
14 במאי 2018
ארצות הברית חנכה את שגרירותה בירושלים ,זאת במסגרת הכרתה בעיר כבירתה של ישראל, החלטה של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. בטקס גדול במתחם השגרירות החדשה בירושלים השתתפו 200 דיפלומטים אמריקנים וישראלים לצד מזכיר האוצר, סטיב מנוחין, שגריר ארצות הברית בישראל, דייויד פרידמן, ובתו של הנשיא, איוונקה טראמפ.
מהלך ההכרה בישראל הושלם באופן סופי כשהשגריר פרידמן עבר למעון השגריר הרשמי כשנה לאחר מכן.
