לפסגה שמתקיימת היום (רביעי) בז'נבה מגיעים מנהיגי שתי המעצמות עם כמות משקעים מהעבר, שממנה אסור להתעלם. דבר אחד ברור מעל לכל: הכימיה בין ולדימיר פוטין הוותיק לנשיא ארה"ב הטרי ג'ו ביידן תכריע גורלות.
לפחות בינתיים נראה כי הבית הלבן בחר להמשיך בנרטיב של עימות מול רוסיה ("אגיד לו מה שאני רוצה שיידע", אמר השבוע ביידן בטון חצי מאיים־חצי מסתורי, לקול תשואות חיילים לפני טיסתו לבירת שווייץ), אבל מילים חריפות לא עושות רושם על קצין קג"ב לשעבר; ההפך הוא הנכון - הן בעיקר משדרות חולשה.
ולחולשת הדמוקרטים בזירה הבינלאומית יש השלכות רבות, שחלקן ניכרות עד היום. בסוריה, לדוגמה, הכריז ממשל אובמה - שביידן כיהן כסגנו - כי שימוש של דמשק בכלי נשק כימיים הוא "קו אדום" בל יעבור. משטרו של בשאר אסד לא התרגש מהאיום, וזמן קצר לאחר מכן עשה שימוש בנשק כימי נגד בני עמו.
בוושינגטון, למרות האיום, שררה דממת אלחוט ולא היתה כל תגובה, אבל את הוואקום שנוצר בעקבות חוסר המעש מילא לא אחר מפוטין בכבודו בעצמו, שבינתיים כרת ברית עם משטר אסד.
כאמור, הדמוקרטים כבר מזמן מעדיפים את הנשיא הרוסי בתור האויב המושלם - יותר מאשר איראן, למשל, שמולה הם מקדמים בימים אלה ניסיון נוסף לחזור להסכם הגרעין הישן. זה הקו שמנחה נכון לעכשיו את מדיניות החוץ האמריקנית, ששונה מהותית מזו של ימי דונלד טראמפ.
עם זאת, לביידן ניסיון רב, וכישרונו בזירה הבינלאומית אולי מחכה לפרוץ. הפגישה עם פוטין בארבע עיניים, סביר להניח, תתאפיין בנימה מנומסת ובדציבלים נמוכים; אבל המילים שייאמרו לאחר מכן מול המצלמות הן שייתנו את הטון.
ביידן יצטרך לבחור: פוטין כאויב או פוטין כשותף. גם בירושלים ובטהרן יעקבו מקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו