משומר סף למגן המשפחה: ביידן שחק את דימוי המגדלור המוסרי

במהלך כל שנותיו כמחוקק, כסגן הנשיא בממשלו של ברק אובמה, וכנשיאה של האומה האמריקנית, הגדיר ג'ו ביידן את עצמו כמגדלור מוסרי, שמחויב לשמר את הנורמות של כיבוד החוק ללא סייג וללא תנאי במרחב הציבורי, כולל בקרב הדרגים הבכירים ביותר בממשל ובקונגרס.

ואמנם, המאבק שניהל כנגד השחיתות השלטונית (שבין היתר בא לכלל ביטוי בתרומתו לרפורמה המקיפה שיזם בחוק מימון המפלגות ובמאבקו המתמשך בשותפים ובעלי ברית בזירה הבינלאומית, שהתרחקו שנות אור מעקרונות הדמוקרטיה, היושרה והמשחק הפוליטי ההוגן, והפכו את שלטונם למנוף להתעשרות מהירה וראוותנית על חשבון רווחת הכלל והאינטרס הציבורי), היה אחד מקווי האפיון הבולטים ביותר ב"צופן התפעולי" של ביידן. שכן, הנשיא הפורש מיצב את מעמדו בזירה הפוליטית כממשיך דרכו של הסנאטור עתיר התהילה אסטס קיפובר, שהקדיש את כל חייו הפוליטיים למאבק חסר פשרות, שנועד להבריא את המערכת הפוליטית מחולייה המוסריים והאתיים.

והנה, דווקא מוהיקני אחרון זה, שבשנים האחרונות לא חסך את שבטו מדונלד טראמפ ותמך תמיכה מוחלטת בהעמדתו לדין ובסילוקו מהזירה הפוליטית בגין מגוון של חשדות לעבירות אתיות (כגון מתן "דמי שתיקה" לשחקנית הפורנו סטורמי דניאלס ועבירות מס שונות), עתיד לרדת בקרוב מן הבמה הציבורית כאחרון הפוליטיקאים, שטובתם האישית מאפילה על כל עקרון אחר, דוגמת עקרון השוויון המלא בפני החוק.

ואכן, קיימת אירוניה לא מעטה בעובדה שביידן - שבעשור האחרון לא פסק מלבקר את בתי המשפט במדינות הדרום על כך שאימצו סטנדרטים משפטיים ומוסריים שונים בתכלית לגבי נאשמים לבנים ואפרו-אמריקנים או לטינו-אמריקנים - ניתק עצמו לחלוטין ממורשת זו של יושרה ושפיטה ללא משוא פנים כאשר החליט להעניק לבנו האנטר חנינה נשיאותית גורפת בגין העבירות הפליליות שביצע (שכללו, בין היתר, עבירות מס בהיקף של כמיליון וחצי דולר, והסתרת מידע אודות עברו כמכור לסמים ואלכוהול בשעה שהגיש בקשה לרכישת נשק אישי).

זאת, ממש ערב הכרעת הדין באחד ממשפטיו, שאמורה הייתה לשלוח אותו לכלא למשך שנים אחדות.

לאור זאת, אין מנוס מן המסקנה שגם בארזים נפלה שלהבת. שכן, מהו בדיוק הפער הנורמטיבי בין טראמפ, שעם סיום תקופת כהונתו הראשונה בבית הלבן העניק חנינה למקורביו, שחלק מהם היו מעורבים באירועי ה-6 בינואר 2021, לבין יורשו ביידן, שאינו מהסס לסטות מהעקרונות שהוא עצמו עיצב, ולהתנהל בצורה נפוטיסטית מובהקת כדי להסיר מבנו את סיוט הכלא? מהו, אפוא, ההבדל העקרוני בין חנינה זו (שאפילו לא הוסברה לציבור בצורה ממשית) לבין החלטתו של הנשיא הנכנס לאכלס את ממשלו בקרובים ומקורבים? האין בכך כדי לפגוע פגיעה אנושה בדימויה של המפלגה הדמוקרטית כמי שמהווה את האנטי-תזה המוחלטת לממשלו הממשמש ובא של טראמפ, המאיים לכאורה לקרוא תיגר על אשיות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית?

גם בעבר לא נרתעו נשיאיה של ארה"ב (כולל הנשיא קלינטון) מלהשתמש בפריווילגיה הנשיאותית שלהם כדי להעניק חנינה גורפת לחשודים ועבריינים. ואולם לא תמיד נבע הדבר מתוך מניע אישי, משפחתי או סקטוריאלי צר ופסול מעיקרו. כך, למשל, העניק הנשיא פורד, ב-1974, חנינה גורפת לקודמו ריצ'רד ניקסון בגין כל העבירות שביצע בזיקה ל"פרשת ווטרגייט". ואולם, בניגוד לביידן, פעל פורד כדי להגן על מעמדו הציבורי של מוסד הנשיאות באתוס ובתודעה הקולקטיבית האמריקנית לנוכח סכנת השחיקה והזילות שנשקפה לו, והוא אף שילם מחיר גבוה עבור החלטתו זו (הפסדו הדחוק של פורד למועמד הדמוקרטי ג'ימי קרטר בבחירות 1976 היה תולדה ישירה של הכרעה זו).

בניגוד לכך, החלטתו של ביידן להעניק חנינה גורפת לבנו האנטר הייתה נטולת אפילו משמץ של אלטרואיזם. הייתה זו הכרעה צינית ואנוכית, שהעמידה בצל את החתירה לטוהר המידות ולשמירה על אמות מידה מוסריות בחיים הציבוריים, שלהן הטיף ביידן שנים ארוכות, שעלולה להטביע חותם שלילי על המפלגה הדמוקרטית ולהקשות עליה עוד יותר להשתקם מתבוסתה ב-5 בנובמבר.

על רקע זה לא נותר אלא להציג את השאלה למטיף המוסר ביידן: "הגם אתה ברוטוס"? או, בלשון אחר, האם גם אתה, איש הנורמות האתיות המוצקות ללא חת, טובל ושרץ בידו?