הפעם, שליטה רפובליקנית בבית הלבן ובקונגרס תשנה את האיזונים

בשנות השלושים של המאה הקודמת, הלך והחריף בארה"ב ויכוח הרה גורל: האם ראוי לאומה האמריקנית להקפיד על מדיניות של בדלנות מוחלטת גם כאשר צדדיו הגזעניים והאכזריים של המשטר הנאצי נחשפו לעיני העולם בכל כיעורם ומסוכנותם? או, שמא, חייב הנשיא רוזוולט לחתור למעורבות גוברת באירופה כדי לסכל את חלום הבלהות של השתלטות נאצית על היבשת?

בדצמבר 1941 נסתם הגולל על עימות פנימי זה כאשר היפנים תקפו בפרל הרבור והיטלר הכריז מלחמה על ארה"ב. העיט האמריקני נכנס למלחמה כשהוא נחוש להביס את כוחות הציר. במקביל, בקונגרס האמריקני נוצר קונצנזוס בין הרפובליקנים לדמוקרטים בסוגיות מדיניות, אסטרטגיות וביטחוניות, שטשטש לחלוטין את ההבדלים האידיאולוגיים המקוריים ביניהם.

הדפוס נשמר גם במהלך המלחמה הקרה. למרות היריבות הפוליטית והאידיאולוגית המחריפה, שמר הקונגרס על דפוס של התנהלות ממלכתית ופרגמטית על בסיס שיתופי רחב בין המפלגות. דוגמה מובהקת לגישה פרגמטית זו אפשר היה לראות בהצלחתו של הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון לשכנע את המנהיגות האולטרה-שמרנית בסנאט, שדגלה בהפרדה גזעית ושללה כל מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות למיעוט האפרו-אמריקני, לתמוך ביוזמותיו פורצות הדרך ובכך לסייע לו במימוש חלום "החברה הגדולה", שניצב בראש סדר העדיפויות הפנימי שלו.

על רקע תרבות פוליטית פרגמטית זו, העובדה שהנשיא ניצב לא פעם מול קונגרס, שהרוב בשני בתיו נמצא בידי המפלגה היריבה, לא הייתה עד לשנות ה-90 בעלת משמעות מופלגת בתהליך החקיקה. כך, למשל, שמר הנשיא דווייט אייזנהאואר הרפובליקני על יחסי עבודה מצוינים עם מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בשני הבתים (לינדון ג'ונסון בסנאט וסם רייבורן בבית הנבחרים) במהלך שש השנים, שבהן נהנתה מרוב ונציגיה כיהנו לפיכך כראשי כל הוועדות). עיקר קשייו של אייזנהאואר על גבעת הקפיטול היו דווקא עם חברי סיעתו, ובעיקר עם הסנאטור הזכור לרע ג'וזף מקארתי.

בה בעת, גם רוב בשני בתי הקונגרס לא הקנה לנשיאי ארה"ב באופן אוטומטי שקט תעשייתי ויכולת משילות ללא הפרעה. כך, למשל, לא הפסיק הנשיא טרומן להתעמת עם חברי סיעתו הדמוקרטים בקונגרס במהלך שבע השנים, שבהן היו סיעת הרוב. באותם ימים הייתה המשמעת הסיעתית רופפת, "מצליף" הסיעה היה בעל יכולת השפעה מוגבלת, וכך יצרו מחוקקים משתי המפלגות לא אחת קואליציות אד הוק ביניהם על בסיס אינטרסים סקטוריאליים משותפים, וזאת למגינת ליבו של הנשיא. הנשיא ג'ימי קרטר נאלץ להתמודד עם התנהלות עצמאית של חברי סיעתו בשני הבתים, שסיכלו יחד חלק מתוכניות החקיקה שלו.

מערכת היחסים הפרגמטית, שהתקיימה בין שני המחנות הפוליטיים, נמוגה בהדרגה מאז שנות התשעים. הקיטוב האידיאולוגי והפוליטי המעמיק בחברה האמריקנית החל לחלחל גם לגבעת הקפיטול, ועדות מוקדמת לכך הייתה יוזמתו של יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני ניוט גינגריץ' להשבית ב-1995 את פעילות הממשל הפדרלי על רקע מחלוקת תקציבים חריפה עם הסיעה הדמוקרטית ועם הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון.

הייתה זו הסנונית הראשונה לסדרת משברים דומים, שהביאו לשיתוק זמני של עבודת הממשל, בעיקר בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, שיחסי העבודה שלו עם יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי הדמוקרטית, היו גרועים במיוחד. המערכת הפוליטית הלכה והקצינה ועמה הקולות הפרגמטיים בשני צדי המתרס (הסנאטור המנוח ג'ון מקיין וג'ו ביידן, גם הוא סנאטור בעברו, היו בין המוהיקנים האחרונים של התרבות הזו).

אדרבה, בעידן הנשיא טראמפ הפכה הסיעה הרפובליקנית בקונגרס לגוש קונפורמי וצייתן, שמנהיגיה נאבקו בחריפות כנגד כל "מורד" שלא הלך בתלם שהותווה מהבית הלבן. מחוקקים עצמאיים מצאו מהר מאוד את הדרך החוצה.

ומה כעת? סקרים ומודלים לחיזוי תוצאות הבחירות (שמבוססים חלקית על הסקרים) מעניקים למועמד הרפובליקני טראמפ ניצחון במרוץ לנשיאות - ולמפלגתו סיכוי לא מבוטל לשלוט בשני בתי הקונגרס. בתנאים הנוכחיים, שליטה רפובליקנית גם בבית הלבן וגם בגבעת הקפיטול תשנה באופן מהותי את מערכת האיזונים והבלמים הפנימיים, שאפיינה את היחסים שבין שתי המפלגות (ובינן לבין הנשיא) במשך כחמישה עשורים רצופים. כאשר לפנינו מועמד רפובליקני, שאינו מסתיר את שאיפתו לחזק את מוסד הנשיאות ולהפכו לדומיננטי, וכאשר הסיעה הרפובליקנית מהווה כיום שיקוף מזוקק של עמדותיו של היושב במשרד הסגלגל, האיזון היחסי שבין הרשויות ומוקדי העוצמה במערכת הפוליטית כולה עלול להתערער עוד יותר. על הכף מונח אפוא הצביון המסורתי של הדמוקרטיה האמריקנית.

באופן ספציפי, אם יזכה טראמפ בהתמודדות, הנתיב להשגת רוב רפובליקני בקונגרס נראה אפשרי בהחלט. לגבי הסנאט, כעת הרוב הדמוקרטי בו הוא מינימלי (51 לעומת 49). כלומר, המחנה הרפובליקני זקוק להתחזק במושב בודד על חשבון הדמוקרטים כדי להגיע לעמדת שוויון בבית. במקרה זה סגן הנשיא, שיכהן גם כנשיא הסנאט, יהיה זכאי לפי החוקה להכריע את הכף בקולו. מכיוון שהרוב מבין 34 חברי הסנאט, שיעמדו לבחירה ב-5 בנובמבר, הם דמוקרטים, האפשרות שהמפלגה תאבד מושב או אפילו מספר מושבים ותהפוך לסיעת המיעוט, היא בלתי מבוטלת. שדות הקרב הצמודים, שבהם נשקפת סכנה למושב דמוקרטי, הם ויסקונסין, אוהיו ומונטנה.

בבית הנבחרים נהנים היום הרפובליקנים מרוב של 220 לעומת 212 (ושלושה מושבים בלתי מאוישים). כאן האתגר הרפובליקני בדרך לשמירה על רוב זה מורכב יותר, אך עדיין בגדר האפשרי. על אף שבחירתם המחודשת של כ-80% מחברי הבית נראית ודאית, הקרב הגדול יתנהל במספר מחוזות על המושבים המתנדנדים, בין השאר בקליפורניה ובניו יורק. קרב זה יקבע גם אם תהליך החקיקה כולו (כולל במישור התקציב והמיסוי, וכולל במישור המינויים הנשיאותיים, בין היתר למושבים שיתפנו בבית המשפט העליון), יהפוך לריכוזי ואחדותי. השבוע, יש לקוות, יסתיים התהליך ואז גם יתברר אם תסריט זה עתיד להתממש.