ביידן לא לבד: שישה נשיאים העדיפו לוותר על עוד מרוץ

אחרי שבועות של לחצים לפרוש מהמרוץ לבית הלבן וחודשים ארוכים של ספקולציות אם לא הגיע הזמן שיעשה זאת לנוכח השאלות באשר למצבו הקוגניטיבי, הודיע ג'ו ביידן על כך שלא יתמודד על כהונה נוספת – ובכך הצטרף למועדון קטן מאוד של נשיאי ארה"ב שקיבלו החלטה זהה. הנה סיפוריהם.

לינדון ג'ונסון: הלך עם הלב

לינדון ג'ונסון היה סגן הנשיא ב-1963 והפך לנשיא באופן אוטומטי לאחר ההתנקשות בחייו של ג'ון פ' קנדי. ב-1964 הוא ניצח בבחירות, אבל כאשר ארה"ב שקועה בבוץ הווייטנאמי הודיע כי לא יתמודד על כהונה נוספת. "שעה שבניה של אמריקה נמצאים בשדות זרים, כאשר העתיד שלה מאותגר גם מבית, עת תקוותינו ותקוות העולם לשלום תלויות על בלימה, איני מאמין שעליי להשקיע אפילו יום או שעה לנושאים מפלגתיים או לכל חובה אחרת שאינה החובה הרמה מכל – נשיאות של אומה זו", אמר ג'ונסון בנאום דרמטי לאומה במארס 1968. "אי לכך, לא אתמודד ולא אקבל את מינוי מפלגתי לתפקיד המועמד לכהונה נוספת כנשיא".

עם זאת, המלחמה בווייטנאם לא הייתה השיקול היחיד. "ייתכן שהייתה חלק משיקוליו, אבל דאגתו העיקרית הייתה בריאותו", אמר מארק אפדגרוב, היסטוריון של מוסד הנשיאות. "הוא סבל מהתקף לב שכמעט עלה לו בחיים ב-1965 והייתה לו היסטוריה משפחתית של מחלות לב. הוא לא רצה להעמיד את המדינה בפני משבר כמו שקרה עם מותו הפתאומי של פרנקלין דילנו רוזוולט ב-1945". ארבע שנים אחרי, ג'ונסון אכן מת מדום לב.

הארי טרומן: הבין שלא יזכה

23 שנים לפני הנאום של ג'ונסון, היה זה סגן הנשיא הארי טרומן שנכנס ב-12 אפריל 1945 לנעליו של רוזוולט. שתי כהונותיו של טרומן – בתקופתו עוד לא הייתה הגבלה על מספרן – הציבו אותו במפנה ההיסטוריה. הוא היה הנשיא שבכהונתו הושלמה תבוסתה של גרמניה הנאצית, אולם באופן דרמטי יותר הוא היה זה שהתיר להשתמש בפצצות אטום נגד יפן וזה שבתקופתו החלה המלחמה הקרה.

לקראת הכהונה השלישית גילה טרומן שהוא בלתי פופולרי בעליל: בפברואר 1952 הוא זכה ל-22% תמיכה בלבד. אחרי שהפסיד בפריימריז בניו המפשייר חודש אחרי, הודיע שדי. "שירתי את ארצי זמן רב, ולדעתי ביעילות וביושרה", אמר ונעלם אל דפי ההיסטוריה.

קלווין קולידג': ויתר על ההזדמנות

גם קלווין קולידג' עלה מדרגה מעמדת הסגן בעקבות מות נשיא - ב-1923 היה זה וורן הארדינג שמת במהלך כהונתו בבית הלבן. קולידג' ניצח בבחירות של 1924, ניהל את ארה"ב במהלך השגשוג הכלכלי והתרבותי של שנות העשרים, אולם בהפתעה הודיע כי לא ינסה להתמודד שוב על כהונה שנייה, למרות שנחשב לבעל סיכויים טובים לזכות.

רתרפורד הייז: דוגמה אישית

רתרפורד הייז, שהפסיד בספירת הקולות הכללית אך ניצח במספר האלקטורים ב-1876 - בדומה לדונלד טראמפ בקרב מול הילארי קלינטון ב-2016 - התחייב מראש שיכהן רק כהונה אחת ולא ינסה לזכות בשנייה. אחרי שהגיע לבית הלבן באחת ממערכות הבחירות המכוערות שידעה ארה"ב ביקש הייז לפרוש לגמלאות וגם לשמש דוגמה אישית להתנהלות ציבורית, שמקדמת את בעלי הכישורים הטובים ביותר.

ג'יימס ביוקנן: ברח מהעיסוק בעבדות

ג'יימס ביוקנן נבחר לנשיאות בבחירות 1856, כאשר אמריקה דהרה לעבר מלחמת אזרחים. הנשיא ה-15 ניסה להימנע מלעסוק בסוגיית העבדות ואף הגדיל להכריז בנאומו הראשון בתפקיד כי מדובר בנושא "בעל חשיבות מעשית זניחה". במהלך כהונתו העדיף ביוקנן להעניק למדינות עצמן להחליט בסוגיית העבדות, וכבר ב-1860 היה ברור שישמח להיפטר מהתפקיד. הוא לא הסתיר את שמחתו לחזור הביתה כאשר דיבר עם מחליפו, אברהם לינקולן. "אדוני הנכבד, אם אתה מאושר להיכנס לבית הלבן כפי שאני אחוש בשובי לאחוזתי, אתה אדם מאושר בהחלט".

ג'יימס פולק: הודיע מראש

ג'יימס פולק, הנשיא ה-11, היה גם הראשון שהודיע עם זכייתו ב-1844: לא ארוץ שוב. לפני המרוץ לנשיאות שימש פולק כיו"ר בית הנבחרים וכמושל טנסי. אגב, במהלך הקמפיין לנשיאות הוא בכלל רצה להיות הסגן של מרטין ואן בורן, הנשיא השמיני שביקש להיבחר מחדש, אבל בגלל פוליטיקה פנימית ומחלוקת על מדיניות מצא את עצמו נבחר לתפקיד המועמד לתפקיד הרם ביותר.