נכשל במבחן התוצאה: ביידן לא הוכיח לאמריקה שלמרות גילו הוא עדיין כשיר לתפקיד

העימות הטלוויזיוני הראשון בין הנשיא ביידן לבין הנשיא לשעבר טראמפ, שנערך באישון הלילה, הפך לחלום בלהות עבור הנשיא המכהן, וייתכן שהיווה את נקודת המפנה הגורלית בהתמודדות כולה, העתידה לסלול את דרכו של יריבו הרפובליקני לתקופת כהונה שנייה בבית הלבן.

למרות שטראמפ סילף לא פעם את העובדות במהלך העימות והתחמק בשיטתיות מלהשיב באופן חד- משמעי על שאלות לא נוחות (כמו, למשל, האם יכבד את תוצאות הבחירות גם אם יהיו לחובתו), ולמרות שהשתלח בחריפות יתרה בביידן בחלקו השני של העימות והגדיר אותו שוב ושוב כ"נשיא שהרס את אמריקה", היה זה יריבו ביידן שיצא מן האולפן כשהוא מובס ללא תנאי.

זאת, לא בשל טיעונים משכנעים ומוחצים שהציג טראמפ, אלא משום שביידן כשל במבחנו העיקרי: להוכיח לציבור האמריקני שיש ביכולתו עדיין, בגיל 81, להקרין דימוי של מנהיג נמרץ ואנרגטי, המסוגל להתמודד בהצלחה עם מכלול האתגרים הניצבים בפני אומתו, ולנווט את דרכה ביד בוטחת, אמינה ועוצמתית.

ואמנם, היה מפגן של חולשה מצדו של הנשיא, ששלט שליטה מלאה בעובדות ובנתונים, אך התקשה להעבירם בצורה רהוטה, אסרטיבית ובהירה. ואכן, הנשיא ה-46 של ארה"ב, שסבל מהצטננות, הקרין תשישות, הרבה להשתעל ולהתבלבל, ודיבר בקול חלש. בניגוד לטראמפ שופע המרץ, נראה ונשמע ביידן כמי שזמנו חלף ומן הראוי שיפרוש לאלתר.

ביטוי מזוקק לחולשה זו ניתן למצוא בתשובתו לשאלה שנשאל אודות גילו ומידת יכולתו לכהן ארבע שנים נוספות כנשיא ארה"ב. בניגוד לנשיא רייגן ב- 1984, שהצליח- בעימות עם יריבו הדמוקרטי מונדייל- להפוך את גילו המתקדם ליתרון (מבחינת הניסיון שצבר בהשוואה למונדייל הצעיר והבלתי מנוסה ),הסתבך הנשיא הנוכחי בדבריו בסוגיית מפתח זו. לא זו בלבד שלא הפיג את החששות הרווחים בקרב הציבור בכל הקשור לכשרותו ולמצבו הקוגניטיבי, אלא שתרם ישירות להעצמתם.

אין פלא, אפוא, שמיד עם תום העימות החל דיון ער בתקשורת האמריקנית אודות האפשרות שביידן יפרוש- או ישוכנע לפרוש ע"י מקורביו- לפני שיוביל את מפלגתו למפלה ניצחת (ולאובדן השליטה בסנאט). נכון הוא הדבר שעימות ראשון זה (מבין שניים) התקיים בעיתוי מוקדם ( ארבעה חודשים לפני הבחירות). עם זאת, קשה להניח שמשקעיו יימוגו עד מהרה לתהומות הנשייה והשיכחה. שכן, הוא נגע בעצב דמוקרטי חשוף במיוחד, כלומר, בשאלה המציקה לרבים אודות מידת יכולתו וכשרותו של הקברניט להמשיך ולשאת בנטל הכהונה התובענית בסביבה פנימית מקוטבת ובסביבה חיצונית הרווייה בסכסוכים ומשברים מסוכנים.

למרות שבניגוד לנשיא בוש האב, שבמהלך העימות האומלל שניהל ב-1992 כנגד המועמד הדמוקרטי קלינטון, הציץ בשעונו בתקווה שהאירוע המסויט עתיד להסתיים במהרה, נמנע ביידן מכל מחווה, שנועדה להמחיש את תסכולו מן האופן שבו התנהל העימות, היה ברור שהוא נפל קורבן קודם כל לעצמו, ובנוסף גם ליריב קשוח, תוקפני ומזלזל. ואמנם,גם בפורמט מובנה ומבלי שניתנה לו היכולת לשסע את ביידן (כפי שהירבה לעשות ב-2020) ולהפריע לדבריו באופן שיטתי, מצא המועמד הרפובליקני את הדרך לעלות למתקפה ולהתעלם כליל משאלות שלא היו נוחות עבורו (כולל מידת נאמנותו לערכי היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית). במקום זאת, בחר טראמפ להתמקד שוב ושוב- גם כשלא נשאל על כך- במכלולים, שבהם עמדותיו זוכות לתמיכה ציבורית רחבה (למשל, יוקר המחיה והאינפלציה, וההגירה הבלתי חוקית לארה"ב ).

"הגרוע בהיסטוריה"

נכון הוא הדבר שבחלקו השני של הוויכוח סטה טראמפ מגישתו הראשונית שהייתה - לפחות בחלקה- עניינית וכמעט ממלכתית, וגלש לא פעם למחוזות דמיוניים (או לפחות מוגזמים) בהאשמותיו על מחדליו של ביידן, שאותו כינה: "הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארה"ב". עם זאת, קשה להניח שיידרש לשלם מחיר יקר בגין השתלחויות אלה (כפי שאירע בעקבות התנהלותו כלפי ביידן ב-2020). שכן, המוקד הפעם היה על מידת יכולתו של ביידן להעניק ביטוי רם, צלול והחלטי לעמדותיו ולא על טראמפ (שסגנונו ודפוסי התנהלותו כבר מוכרים היטב לבוחרת ולבוחר האמריקנים).
ובאשר לתכנים עצמם- כאן לא נרשמו הפתעות מרעישות, כאשר ביידן וטראמפ חזרו על עמדותיהם המוכרות בקשת רחבה של סוגיות (כולל יוקר המחיה ורמת האינפלציה, מדיניות המיסוי, ההגירה, ההפלות, האקלים ואופן ניהול המרחב הבינלאומי הסוער, תוך דגש על ההיקף הרצוי של הסיוע הצבאי לאוקראינה). אותם דברים אמורים בעיקרם גם לגבי המזרח התיכון, כאשר שני המתמודדים הצהירו על תמיכתם בישראל במאבקה הצודק בטרור החמאסי.

בהקשר זה ניסה הנשיא המכהן למזער את משמעות העיכוב במשלוח החימושים, שהיה מעוגן, לדבריו, בסכנות הטמונות בשימוש בפצצות כבדות באזורים צפופים. טראמפ, לעומת זאת, היה נחרץ יותר בדבריו אודות הצורך לאפשר לישראל לנצח ולא לעצור אותה בדרכה להכרעה. בה בשעה, הוא התחמק מלהתייחס לשאלה האם יתמוך בהקמת מדינה פלשתינאית.

סיכומו של דבר, הייתה זו התנצחות מעייפת בין שני מועמדים לא אהודים ולא פופולריים, שלא השכילו לשרטט חזון מקיף וכיוון ברור עבור מעצמת העל האמריקנית, למעט אמירתו הכללית של טראמפ בדבר נחישותו להפוך את ארה"ב "ממדינת עולם שלישי", כדבריו, מבחינת מעמדה, למעצמת- על אימתנית, משפיעה ובעלת יכולת הרתעה ואכיפה (כלפי איראן הסוררת, רוסיה וסין).
כאמור, כל התכנים הספציפיים שנדונו בעימות הועמדו בצל מפגן החולשה והשבריריות של
ביידן. מבחינה זו, היה העימות שהתחולל באטלנטה אירוע מכונן פוטנציאלי, העלול לפגוע אנושות בסיכוייו של ביידן להבטיח לעצמו את כס הנשיאות לארבע שנים נוספות.

האם תצוגה זו של תשישות וחולשה תביא את כל אנשי הנשיא לחשב מסלול מחדש לפני שיהיה מאוחר מדי? השבועות הקרובים עתידים לפזר את הערפל ולהבהיר האם מתפתחת דינמיקה פנימית בקרב המחנה הדמוקרטי במטרה להביא לחילופי גברי בהנהגתה.