לצד הניצחונות, ביידן צובר בעיקר אי-ודאות

דונלד טראמפ וג'ו ביידן חגגו ב"סופר טיוזדיי" ניצחונות מוחצים, וליקטו צירים בקלות בדרך לקבלת המינוי הפורמלי של מפלגותיהם כמועמדים לנשיאות. אבל במבט מקרוב, הניצחונות הסוחפים שלהם היו שונים בתכלית.

שעה שטראמפ הגיע לפי 11 יותר צירים מניקי היילי ונהנה מפרישתה הצפויה מהמרוץ, הנשיא המכהן אמנם זכה בכל המרוצים (למעט הפסד זניח בסמואה האמריקנית) - אבל גילה תמרור אזהרה גדול לקראת 5 בנובמבר. לתמרור הזה קוראים הקהילה המוסלמית.

במינסוטה, אחת מהמשתתפות ב"יום שלישי הגדול", לא פחות מ־20% מהבוחרים הדמוקרטים הצביעו הצבעת מחאה על רקע המלחמה בעזה והסיוע האמריקני למאמץ הישראלי - וכתבו בטפסים "בלתי מחויבים" לתמוך בנשיא.

מינסוטה אמנם אינה מדינת מפתח, שכן קיימת בה מסורת מושרשת של הצבעה דמוקרטית בבחירות לנשיאות, אבל יש בה קהילה מוסלמית גדולה (שמורכבת בעיקר מיוצאי סומליה), ומדגם מייצג של קבוצות חברתיות ואתניות שהיו בעבר הלא רחוק בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית.

מינסוטה לא היתה היחידה מסוגה בהצבעת המחאה: רק בשבוע שעבר הצביעו 13% מהדמוקרטים בפריימריז במישיגן "בלתי מחויבים" על רקע המלחמה, ומבחינת ביידן זו בעיה גדולה יותר. הסיבה: מישיגן היא מדינת מפתח, כלומר מדינה שלא נמצאת בכיס של שום מפלגה. במישיגן גם נמצאת הקהילה המוסלמית הגדולה בארה"ב.

על אלה יש להוסיף את הביקורת שסופג ביידן מהאגף הליברלי במפלגתו, שמורכב מבוחרים צעירים ומשכילים ברובם. ביטוי מסוים למגמה זו ניתן במסצ'וסטס, ש־9% מהמצביעים הדמוקרטים בה בחרו לשבת על הגדר. שחיקה מסוימת בתמיכה בביידן נמצאת גם בקרב הדמוקרטים ההיספנים והאפרו־אמריקנים.

מכל מקום, השפעת המלחמה בין ישראל לחמאס היא כאב ראש משמעותי לנשיא. שכן, גם אם לפחות חלק מהדמוקרטים המוסלמים יבחרו להישאר בבית ב־5 בנובמבר - הדבר יכול להביא את הניצחון לטראמפ, שעמדותיו בענייני הגירה, רווחה ומיסוי מקוטבות לאינטרסים הבסיסיים שלהם.

עקב כך, ביידן צריך להסיט את ההגה למצב מאוזן יותר. אף שעבור הממשל הבסת חמאס היא תנאי הכרחי לכינונו של מזרח תיכון יציב יותר תחת הגמוניה אמריקנית, וושינגטון עושה כעת כל מאמץ כדי לתחם ולהגביל בזמן את המאמץ הצבאי הישראלי, ובה בעת למנוע משבר הומניטרי ברצועה.

על רקע זה, המחלוקות עם נתניהו הן בלתי נמנעות בהינתן היעדים וסדרי העדיפויות השונים של שני השותפים, כמו גם האינטרסים הפוליטיים (והקואליציוניים, במקרה של נתניהו) הלא־סימטריים שלהם. ביידן, מצידו, מוצא עצמו לכוד בין אהדתו הבסיסית והעמוקה לישראל לבין אילוצי הזירה הפנימית בעיצומה של שנת הבחירות.

כל אלה גם יחד מוצאים ביטוי בסקרים. אף שהוא עתיד לזכות בכרטיס הדמוקרטי ללא התנגדות של ממש, ביידן נמצא בפיגור מתמשך מול טראמפ. בממוצע הסקרים של האתר "RealClearPolitics", טראמפ מוביל ב־2.2%. במצב הזה, כשבאוויר מרחף כל הזמן החשש מפני גילו ועייפותו הניכרת של הנשיא בן ה־81, שבה ועולה מירכתי הבמה השאלה אם בתום עונת הפריימריז לא תגיע העת לקרוא לביידן לפרוש מהמרוץ, כדי לא לפגוע בתדמיתו ובמורשתו.

יש לומר שבהיסטוריה האמריקנית, היו מקרים שבהם הנשיא לא תפקד כלל במשך פרק זמן משמעותי - ובכל זאת לא הועלתה שום יוזמה להחלפתו. למשל, ב־1881 נאבק הנשיא ג'יימס גארפילד על חייו במשך שלושה חודשים כמעט, עד שפצעי הירי הכניעו אותו. הנשיא וודרו ווילסון לקה בשבץ ב־1919, ומי שניהלה את ענייני המדינה במשך כשנה וחצי(!) היתה רעייתו אדית.

וגם קרוב יותר לימינו, בשנים שבהן הוכרע גורלה של המלחמה הקרה, ישב בחדר הסגלגל נשיא שסימני האלצהיימר כבר ניכרו בתפקודו. למרות הסימנים, אנשי רייגן נמנעו מכל ניסיון לפעול להדחתו באמצעות הפעלה של התיקון ה־25 לחוקה, שמחייב את סגן הנשיא להתחיל הליך להוצאת הנשיא לנבצרות "כל אימת שהנשיא לא מסוגל למלא את הסמכויות והחובות של כהונתו".

כך קרה שההחלטות הגורליות על אודות כינונו של סדר עולמי חדש בין שתי מעצמות־העל התקבלו לא בידי הנשיא הדועך, אלא בעיקר בידי רעייתו, ננסי, שהסתייעה לצורך זה באסטרולוגית שלה.

ומה באשר לביידן? עד כה סירבו הדמוקרטים אפילו לדון בנושא, אבל כבר היו דברים מעולם, אם כי בנסיבות שונות: ב־1974 שכנעו בכירי הסנאט את הנשיא ריצ'רד ניקסון להתפטר, על רקע שערוריית ווטרגייט ערב משפט ההדחה נגדו בסנאט, ולנוכח הערכתם שאפסו סיכוייו להינצל מהרשעה ומהדחה משפילה.

האם יסכים גם הנשיא הנוכחי לפסוע בנתיב דומה ולפרוש עוד בטרם הסתיימה תקופת כהונתו? אם אכן ישתכנע ביידן שהגיעה השעה להחזיר את המפתחות לבית הלבן בטרם עת, סגנית הנשיא קמאלה האריס תושבע לנשיאת ארה"ב. ייתכן שבתוך חודשים אחדים נדע אם התרחיש הזה צפוי לחזור בשנית.