בשביל לנצח את ביידן, טראמפ מוכן למכור את ישראל

אחת מהמוסכמות המושרשות ביותר בתחום הפוליטיקה האמריקנית היא ההנחה שהמרוץ לבית הלבן מוכרע דרך קבע בזירה הפנימית, ושסוגיות חברה, כלכלה ורווחה ניצבות תמיד במוקד חשיבתו של העם הבוחר ומעצבות את הכרעתו בקלפי.

למשל, ברור שתבוסתו המוחצת של הנשיא הרברט הובר, שכשל לחלוטין מול האתגר שהציב מולו יריבו הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות 1932, היתה תולדה מזוקקת של השפל הכלכלי הגדול, שפרץ בשלהי 1929 ועד מהרה הפך לכדור שלג מתגלגל, שהמיט אסון על מיליונים רבים. גם אין ספק שהגורם המרכזי לכך שהנשיא ג'ימי קרטר הובס בבחירות 1980 על ידי המועמד רונלד רייגן, היה לכאורה מצבה העגום של הכלכלה האמריקנית.

אותם הדברים אמורים לגבי ג'ורג' בוש האב, שחרף תהילתו כמי שהביס את עיראק במלחמת המפרץ הראשונה נאלץ לנטוש את הבית הלבן, לאחר שהוכרע בבחירות 1992 בידי מתמודד דמוקרטי אלמוני למדי בשם ביל קלינטון, על רקע משבר כלכלי אדיר.

ואולם, למרות מה שמצטייר במבט ראשון כ"חוק הברזל" של הפוליטיקה האמריקנית, התמונה בפועל מורכבת בהרבה. שכן, מבלי לשבור את האקסיומה שלפיה "עניי עירך קודמים", בפועל הבוחר מצביע שוב ושוב לאור מסכת שלמה של שיקולים, הכוללים גם את המרחב הבינלאומי. בהקשר זה, הגורם המחולל והמעצב העיקרי המשפיע על הכרעתו, הוא באיזו מידה אירוע חיצוני כלשהו שבו מעורבת ארה"ב מקרין דימוי של מנהיגות נשיאותית אמינה ואיתנה.

פחות מחודש לפני יריית הפתיחה לפריימריז במפלגה הרפובליקנית (במחנה הדמוקרטי לא התייצב עד כה אף מועמד בעל מוניטין כדי לאתגר את הנשיא ביידן), ניתן לקבוע כי במבט ראשון, מה שלכאורה נמצא במוקד הקשב והעניין הציבוריים במחנה זה הוא אשכול שלם של נושאי כלכלה, הגירה, ביטחון הגבולות והזכות לרכוש נשק תקיפה ללא הגבלות משמעותיות. ואולם, אל תוך השיח הסוער במכלולים אלה הולכים ונשזרים נדבכים ורבדים נוספים, הקשורים בטבורם למדיניות החוץ והביטחון האמריקנית, ושיש להם השלכות ישירות על טיבה ועל איכותה של מנהיגות האומה.

לאחרונה, בעקבות המתקפה הרצחנית והאכזרית של חמאס על ישראל, כל שלושת המועמדים הרפובליקנים המרכזיים הפכו את התנהלות הממשל אל מול המערכה למנוף נוסף לניגוח הנשיא ולקריאת תיגר על מדיניותו. העובדה שהרכבת האווירית הצבאית האמריקנית ממשיכה לפעול כסדרה, והעובדה שהממשל ממשיך - חרף כמה הסתייגויות שהעלה - להביע תמיכה מוצקה בישראל ולהגן עליה בפורומים בינלאומיים, לא מעלות ולא מורידות בעיני המבקרים הרפובליקנים.

מבין טראמפ, היילי ודה סנטיס, הרחיק האחרון לעשות כשניצל את סמכותו כמושל פלורידה כדי לספק לישראל, בין היתר, ציוד רפואי ואפודי מגן. הוא גם חזר ודרש להטיל הגבלות על פעילותם של ארגונים פלשתיניים בקמפוסים ברחבי היבשת, ולהימנע מלהציב בפני ישראל תנאים כלשהם הקשורים לניהול המלחמה והיקפה. 

החריג מבין השלושה הוא טראמפ, שנוכח הסקרים כנראה יכול לסטות מהקונצנזוס הרפובליקני הרחב ולנקוט עמדות עצמאיות. למשל, הוא לא היסס לאחרונה להביע דברי שבח לחיזבאללה, ובמקביל ללעוג ליכולות המודיעיניות של ישראל ולחוסר מוכנותה. בה בשעה, הוא הביע תקווה למיטוטו של חמאס, אבל עשה זאת ככל הנראה רק כדי לצאת ידי חובה. 

את עיקר תחמושתו שומר טראמפ לביידן, ונראה שעל רקע המלחמה הוא פתח חזית נוספת נגד יורשו, כשמערכת הפריימריז מספקת לו תפאורה הולמת לכך. בין היתר טוען טראמפ שהנשיא המכהן הפקיר לגורלם את החטופים האמריקנים שבשבי חמאס, והרחיב ללא צורך את ממדי התערבותה של ארה"ב בגזרת הסכסוך. נאמן לגישתו הניאו־בדלנית המסורתית, הוא מציע בציניות חסרת גבול לאפשר לצדדים להילחם זה בזה עד כלות, ובלבד שארה"ב לא תשקע אל תוך ביצה שאין ממנה מוצא.

מאחר שמעמדו בקרב הבייס הרפובליקני לא ניתן עוד לערעור, כנראה, הוא מוכן לכאורה להקריב את ישראל ואת ביטחונה ובלבד שיצבור נקודות במאבקו העתידי נגד ביידן. זהו, אם כן, מאבק מר על מנהיגות, שהתנקז כעת היישר לחזית הלוחמה בעזה.

האם עקב התבטאויות אלה תישאר בעינה הכמיהה של לפחות חלק ממקבלי ההחלטות בירושלים לשובו של טראמפ לבית הלבן ב־2024? מה שכן ברור הוא שלמלחמת חרבות ברזל נודעת השפעה מעצבת, ישירה ועקיפה גם יחד, על השיח הסוער המתנהל במפלגה הרפובליקנית, ושקיימת זיקה ברורה בין חזית עזה הרותחת לבין שדה העימות הפוליטי התוסס באייווה הצוננת.

הכותב הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר מדעי המדינה, מדעי הניהול והיחסים הבינלאומיים לשנת תש"ף. פרופסור אמריטוס בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה