זה לא היה רק ספורט

ב־17 בפברואר 1977 חגג מיקי ברקוביץ' את יום הולדתו ה־23. החגיגה הצנועה, עם עוגה שהגיעה לאסיפת השחקנים לפני המשחק, לא העידה על גודל השעה האמיתית: מכבי ת"א של ברקוביץ' הצעיר עמדה לפגוש בעיירה בלגית שכוחת אל בשם וירטון את קבוצת הדגל של הצבא האדום הסובייטי, צסק"א מוסקבה.

מאז שנותקו היחסים בין ישראל לבריה"מ אחרי מלחמת ששת הימים, לא התקיימו מפגשים בין הקבוצות. העולם היה מחולק לאלה שבצד של האמריקנים, ולאלה שהפכו לגרורות של בריה"מ.

מכיוון שכך, שום סנקציה בינלאומית לא הורידה את הסובייטים על רגליהם, והם פשוט החרימו מפגשים עם קבוצות ישראליות. צסק"א אפילו הכילה הפסדים טכניים, ואותו משחק בווירטון היה סוג של התקדמות מצידה.

צסק"א נחלה הפסד טכני 2:0 למכבי כי סירבה להגיע לתל אביב, אבל את המפגש "הביתי" שלה הסכימה לקיים בבלגיה, באולם של 600 מקומות בלבד. הסוף ידוע: מיקי זכה למתנה הגדולה בחייו, מכבי ניצחה וצסק"א אכלה אותה, עם קבלת פנים של 100 אלף איש בכיכר, כשהמנחה היה אורי זוהר, קיציס של פעם.

שלוש שנים לאחר מכן, ב־1980, זכתה בריה"מ למפגן הכוח הגדול ביותר מאז המהפכה ב־1917, עם אירוח האולימפיאדה במוסקבה. אבל בעולם שהיה אז חצוי במלחמה קרה, יצאה מוסקבה וחצי תאוותה בידה, כשארה"ב, גרמניה, יפן, סין, אפילו איראן וגם ישראל, החרימו את המשחקים במחאה על הפלישה לאפגניסטן שנה קודם.

הכוכבים שזהרו מדי

המעצמה הסובייטית, כמו כל משטר של רודנות לאורך ההיסטוריה, השתמשה בספורט בתור שופר תעמולה להעצמת האידיאולוגיה. האלופים האולימפיים ואלופי העולם זכו לתנאי מחיה משופרים, למקום עבודה מובטח ולכבוד, במדינה שבה כל אלה היו מצויים במחסור קבוע.

מוסר העבודה הגיע לתנאי קיצון, שהביאו גם לטרגדיות כמו זו שחוותה המתעמלת הטובה בעולם, ילנה מוחינה. במהלך ההכנות למוסקבה 80', היא אולצה להתאמן אף שלא החלימה מפציעה קודמת, ולנסות תרגיל קשה במיוחד (שלימים ייאסר בענף).

התוצאה: שבירת מפרקת שהותירה אותה משותקת עד יומה האחרון. הסובייטים היו תמיד אימפריית התעמלות, עם אולגה קורבוט ולודמילה טורישצ'בה, ואפשר היה להבין את ההלם שאחז בהם בקיץ האחרון בטוקיו, כשמדינה מזרח־תיכונית אחת משכה להם את המזרן מתחת לרגליים.

אבל טבעם של משטרים אפלים, שהם מתהפכים גם על הגיבורים שלהם. לב יאשין, השוער המהולל של הנבחרת הלאומית, שיחק כל חייו בדינמו מוסקבה.

אבל עסקנים שזוהו עם דינמו, שהיתה שייכת לשירותי הביטחון הסובייטיים, פחדו שיאפיל עליהם כפי שעשה על המגרש, והדביקו לו תווית של שתיין. זה גרם לכך שיאשין לא התקדם מעבר לתפקיד עוזר המאמן, נשלח לתפקיד פקידותי אפור וסיים את חייו חולה בגיל 60.

לקריאת הכתבות הנוספות בסדרה: 

• הצל שעדיין איתנו: 30 שנה לנפילת ברית המועצות

• מורשת, קרבות: 30 שנה להתפרקות בריה"מ – ומלחמות שלא נגמרות

• שומרי המסורת: בניגוד לדעה הרווחת - רבים מיהודי בריה"מ נותרו מחוברים למורשת

ולרי בורזוב האגדי זכה בריצת 100 מ' באולימפיאדת מינכן 1972. שמו לא נקשר בסמים, אבל הוא כמעט נשכח באופוריית הניצחון השערורייתי של בריה"מ על ארה"ב בסיום גמר טורניר הכדורסל. האמריקנים טענו כי הרוסים גנבו את המשחק, וסירבו לקבל את מדליות הכסף.

כמדינת שלג, בריה"מ היתה מעצמה של הוקי קרח, ואחד הסיפורים החזקים בענף הוא של ולרי חרלמוב, כוכב צסק"א מוסקבה והנבחרת, שזכה עימה בשתי מדליות זהב אולימפיות ובאחת מכסף, וכן באליפויות עולם.

סגנון המשחק שלו היה התקפי וסוחף, עם השפעה מערבית - אולי בגלל אמו הבאסקית, שברחה לרוסיה ממלחמת האזרחים בספרד. חרלמוב נהרג עם אשתו בתאונת דרכים כשהוא בן 33, ומעריציו מאמינים עד היום שהתאונה לא היתה מקרית: המנגנון הסובייטי לא אהב כוכבי על.

ולדימיר סלניקוב היה סמל שחייה, וניצל את החרם המערבי במוסקבה 1980 כדי לגרוף שלוש מדליות זהב, ועוד אחת, ב־1,500 מ' חופשי, בסיאול 1988. את לוס אנג'לס 1984 סלינקוב החמיץ: בריה"מ נקמה באמריקנים והחרימה את האולימפיאדה.

אסתר רוט־שחמורוב היא אחת הקורבנות לשיטת הסימום הסובייטית, שהביאה חמש רצות מזרח־אירופאיות, שהקדימו אותה בגמר 100 מ' משוכות במונטריאול 1976, להשתמש בסמים משפרי ביצועים. אסתר סיימה את הגמר ראשונה בנשות המערב, אבל הוכרעה על ידי מעבדות הניסויים בבני אדם.

נתפסו בקלקלתם - והמשיכו

נפילת מסך הברזל שברה גם את השתיקה סביב שיטות הסימום הסובייטיות, שנדדו מערבה. אך גם בשני העשורים האחרונים, תחת פוטין, רוסיה לא השתחררה מההרגלים הישנים והושפלה בטוקיו 2021, כשספורטאיה הורחקו מפעילות, ואלו שהגיעו, הופיעו ללא דגל ובלי המנון על הפודיום. "ניתוק הפוליטיקה מהספורט" היה לאורך כל השנים סיסמה יפה ונאיבית, שכמעט מעולם לא יושמה. חלק מהעולם מתבייש כשהוא נתפס בקלקלתו; הסובייטים ויורשיהם הרסו את עצמם היישר מהמקפצה.