ימים של חסד, שבועות של תוכחה: כך העולם התהפך ביחס לישראל

כשישראל עומדת לדין בהאג בעקבות העתירה של דרום אפריקה המאשימה אותה ברצח העם הפלשתיני, כמעט משונה להיזכר שרק לפני 100 ימים זכינו לחיבוק גדול מהקהילה הבינלאומית, בוודאי במערב.

זמן קצר לאחר המתקפה המפלצתית של חמאס, הכינו במשרד החוץ רשימה של המדינות שהביעו תמיכה בישראל וגינו את חמאס. 84 מדינות היו ברשימה, כולל מרוקו, בחריין, איחוד האמירויות ואפילו עומאן, שאין עימה יחסים דיפלומטיים, והודו, שעימה דווקא יש יחסים אבל באופן מסורתי מצדדת בפלשתינים (אגב, דרום אפריקה לא היתה ברשימה). היו שעשו זאת ברמת ראשי המדינה, שרים ושגרירים (וחלקם אפילו כתבו לאזרחי ישראל בפרויקט מיוחד שפורסם ב"ישראל היום"), היו שהסתפקו באחת הדרגות הבכירות פחות, אבל המגמה היתה ברורה: רוב חסר תקדים של ההנהגות איתנו. רכבת של בכירים מערביים, לרבות נשיא ארה"ב וראשי האיחוד האירופי, גרמניה, צרפת ובריטניה, נחתו כאן. על הרקע הזה בלטו לרעה רוסיה וסין, שמייד נקטו ניטרליות ונמנעו מגינויים מיידיים; וטורקיה, שלא היססה לתמוך בפלשתינים.

במשך ימים בודדים, כאשר התבררו והלכו היקף החורבן ובעיקר רמת האכזריות של חמאס והאספסוף העזתי, הכותרות בעיתונות האירופית והכותרות בארץ שידרו על גל דומה.

מטוטלת הסיקור שבה למקומה

אלא שככל שהתקדמו ההפצצות לקראת התמרון הקרקעי, כך חזרה מטוטלת הסיקור למסגור הרגיל, הבנוי בתמהילים שונים על הזדהות עם החלש וזיהוי הפלשתינים כקורבנות, בתיבול נרטיבים פוסט־קולוניאליים, וכן הסתמכות שווה - בשם ה"אובייקטיביות", כמובן - על דיווחי ישראל למשרד הבריאות המנוהל בידי חמאס. לשם המחשה, היזכרו רק בסיקור האימים של ה"ניו יורק טיימס" או ה־BBC על פגיעת הרקטה העזתית בבית החולים אל־אהלי.

אמנם כלי תקשורת רבים פרסמו בהמשך גם את מסקנות התחקיר הישראלי (שגובה גם בתחקירים עצמאיים ובגורמי מודיעין מערביים) והפיקו לקחים מסוימים, אך הפער בין האופן שבו רואים את המלחמה צרכני התקשורת במערב (בדגש על ההרס בעזה) לבין האופן שבו היא מסוקרת בצד הישראלי (ההתמקדות בלחימה) גדל והלך.

95% מההפגנות - פרו־פלשתיניות

בזיקה לכך, גם דעת הקהל במדינות מפתח השתנתה והלכה, אם כי גם נקודת המוצא, בסמוך לטבח, לא היתה לטובת ישראל. על פי בדיקה של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מפרוץ המלחמה ועד 9 בנובמבר נערכו ברחבי העולם 3,891 הפגנות הקשורות בה. בששת הימים הראשונים, 69% מהן היו נגד ישראל ורק 31% בעדה. אחר כך, 95% מסך ההפגנות היו פרו־פלשתיניות.

אבל ההפגנות הן רק מדד אחד. היכן נמצאת דעת הקהל הכללית? סקר שנערך בסוף נובמבר עבור רשתות NPR ו־PBS מצא כי 61% מהאמריקנים תומכים בישראל - אם כי כפי שהראו סקרים אחרים, לישראל יש בעיה חמורה בקרב אמריקנים בני 24-18 (הפרחים לנשיאי המוסדות להשכלה גבוהה ולמחלקות למדעי הרוח). ברוסיה (נכון לסוף אוקטובר) תמכו בישראל 6%. באוקראינה (באמצע דצמבר) 69%.

במערב אירופה המצב מורכב יותר. לפי סקר של YouGov שנערך בסוף נובמבר בשבע מדינות גדולות במערב אירופה, בגרמניה שיעור התומכים בישראל הוא הגבוה ביותר (29%), ובספרד - הנמוך ביותר (19%). בחמש מדינות מתוך שבע (כולל בגרמניה) נרשמה ירידה בשבועות שלאחר השיא של 7 באוקטובר; מנגד, באיטליה ובבריטניה רמת התמיכה נשארה יציבה ואפילו עלתה מעט. למעט בריטניה ובעיקר ספרד, בחמש המדינות האחרות הקבוצה שהתחזקה יותר מכל היא אלה שתומכים במידה שווה בשני הצדדים. ייתכן שהדברים קשורים בכך שרוב האירופאים (בין 60% ל־70%) שהשתתפו בסקר עדיין רואים בפתרון שתי המדינות כפתרון היחיד.

מראות משנות ה־30

אבל אולי התוצאה הקשה מכל של מתקפת חמאס ופתיחת מלחמת חרבות ברזל היתה העלייה המטאורית באנטישמיות. אלה לא רק המספרים המטורפים, כמו זינוק של 320% בתקריות בגרמניה או הכפלת מספרן בצרפת, אלא גם האירועים עצמם. בארה"ב הוכה למוות מפגין שהניף דגל ישראל; בקנדה הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בתי כנסת; בבריטניה דווח על אוטובוסים שלא עצרו לתלמידות יהודיות בתחנות; ובגרמניה ובצרפת צוירו סמלי מגן דוד על בתים של יהודים - מחזות שכאילו נלקחו משנות ה־30 של המאה הקודמת. אם בישראל השוו, ובצדק, את הטבח שביצע חמאס לשואה, נראה שגם עבור לפחות חלק מהאנטישמים בחו"ל הרפרנס לשואה היה מכוון לחלוטין.

אבל בתמונה הקודרת הזו יש גם אזורים מוארים. כך, למשל, בארה"ב, הסובלנות כלפי אנטישמיות כבר עלתה לשתי נשיאות של אוניברסיטאות במשרותיהן; ובגרמניה הביאו התפרעויות של מהגרים מוסלמים תומכי חמאס לסגירת מוסדות המזוהים עימו ולהקשחת המדיניות לקליטת מהגרים. בסוף השבוע גרמניה גם בחרה להתייצב לצד ישראל מול העתירה של דרום אפריקה. למרבה הצער, ספק אם כתמי האור האלה צפויים להתרבות כל עוד נמשך התמרון בעזה.