הפסגה המשולשת בקהיר שנערכה ביום חמישי הייתה דוגמה מאלפת לדרך שבה מצרים משחקת את תפקיד המתווך במחזה שהקימה לטובת קשריה עם ממשל ביידן. באולם היוקרתי בארמון הנשיאותי ישבו נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, מלך ירדן עבדאללה ויו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן בשולחנות עץ שסודרו במשולש. ארוגות פרחים לבנים חצצו בין השליטים האוטוקרטיים ושלושה שתילים בכדי חרס הוצבו במרכז.
היה זה אבו מאזן שגילה עד כמה המעמד מזויף ונטול משמעות. אדם הנכון לפשרה עם ידידו – ינסה לנהוג עימו לכל הפחות בנימוס דיפלומטי. מחמוד עבאס אינו מודע לכל הגינונים האלה. לאור כוונת הפסגה ליצור אווירה לקראת חידוש המו"מ עם ישראל, אבו מאזן דווקא תקף אותה בחריפות והטיל עליה את האחריות למתיחות הביטחונית ולהתקרבות להסלמה. רק אחרי הגידופים הזכיר שהרשות לא מפנה את הגב לתהליך מדיני ונכונה לצעדים בוני אמון. כל זאת אחרי שנפגש עם שר ביטחון ישראלי לראשונה מזה עשור. היה ניכר מהנאום שעבאס מעוניין להשיג מה שהוא יכול מהממשלה הנוכחית בלי לשלם מחיר כלשהו מלבד מס שפתיים, על מנת לבצר את אחיזת הפת"ח ברשות.
באותם דברים, חזר עבאס על התירוץ לאי קיום הבחירות לפרלמנט הפלשתיני ולנשיאות. לדבריו, הבחירות יתקיימו רק כאשר יהיה אפשר לקיים אותן במזרח ירושלים. כזכור, לביטול הבחירות דה פקטו קדמו הערכות כי חמאס ינצח בפער לאור הפיצול של תנועת הפת"ח לשלוש רשימות.
א-סיסי ועבדאללה מצידם, אשררו בפעם המי יודע כמה את תמיכתם ב"סוגיה הפלשתינית". יתרה מכך, הם הנחו את פקידיהם לפעול לפיתוח המאמצים לחידוש המו"מ. מדובר, ככל הנראה, במקבילה של מדינות ערב להקמת ועדה בישראל.
ואולם, ההצגה לא מסתיימת כאן. היא ממשיכה בתיווך המצרי בעניין רצועת עזה. במקום שישראל תגבש מדיניות, היא מצפה שמצרים תגאל אותה. שפל המדרגה של מדיניות זו הייתה ההבטחה המצרית למהומות "שקטות" לפני שבועיים. באותן מהומות ירה מחבל בלוחם מג"ב, בר-אל חדריה שמואלי ז"ל, שנפטר השבוע לאחר שנאבק על חייו.
בה בעת, חלוקת הכסף הקטארי בחודש הקרוב בכרטיסים נטענים מהאו"ם וההקלות לרצועת עזה, ניפצו בבת אחת את הבטחת הממשלה לקשור בין החזרת הבנים לשיקום הרצועה. בכך ישראל שוב תולה תקוות באמירות של דוחא כדי להשליט שקט בדרום. למעשה, גורם בפת"ח ציין כי גורמים בינלאומיים פנו לרשות כדי שזו תמצא פתרונות למשכורות של פקידי חמאס ברצועה שהתסמכו על הכסף הקטארי. כלומר ישראל שמה את יהבה לא רק בקהיר ובדוחא, אלא גם ברמאללה.
"אין לנו אידיאולוגיה בעזה"
כאן חשוב שוב להזכיר כי לפחות 16 ארגוני טרור שולטים על הרצועה, שהגדול בהם הוא חמאס. הארגונים האלה לא יסתפקו בהרחבת אזור הדיג, הגדלת היתרי הכניסה לסוחרים והכנסת סחורות. לתושבי עזה אין מה לעשות מול הארגונים האלה. וגם אם כל הדרישות יתקבלו וכל ההגבלות יוסרו, ארגוני הטרור האלה יישארו ארגוני טרור. חמאס לא באמת יכול לשלוט בכולם כל הזמן. למעשה, המצב הזה נוח עבורו מכיוון שכך הוא מוצג כ"מתון יחסית". לא מדובר כאן בצבא עם שרשרת פיקוד, אלא בפלגים שונים שגם בתוכם יש לעיתים פיצול בין ההנהגה למחבלים בשטח. הלכה למעשה, ברצועה יש כאוס.
על רקע זה, מתסכל להיזכר בדברים שאמר גורם מדיני בתדרוך לכתבים אחרי הפגישה של רה"מ בנט עם הנשיא ביידן בבית הלבן. לדברי הגורם המדיני, לישראל אין אידיאולוגיה בעזה או רצון לחזור אליה, אלא שלושה יעדים: שלא ירו טילים, שלא יצברו אותם ושיטפלו בעניין השבויים והנעדרים. "הבעיה היא שהם משתמשים במה שהם מכניסים נגדנו", הוסיף הגורם והתגאה בכך שמזוודות הדולרים הופסקו. יחד עם זאת, הודה: "אנחנו מכדררים שם. אנחנו מאפשרים דברים טקטיים. דברים אסטרטגיים תלויים בשלושת התנאים. גם מודל הסבבים בעייתי. צריך לשים לזה סוף". מנגד, ציין כי יהיו "מהלכים מייצבים".
הבעיה כאן היא שברצועת עזה "מכדררים" מאז 2007. שלטון נופל וקם, ממשלות מתחלפות ו"מה שהיה הוא מה שיהיה". פעם מדברים עם המצרים, פעם מגיעים להסכמות עם הקטארים על חלוקת מענק. אך הבעיה היסודית של עזה היא שלטונם של ארגוני הטרור בה. הם לא מסוגלים לא לצבור טילים ולירות אותם. לא אכפת להם ממרחב הדיג או משיקום הרצועה, אלא מהאסירים שלהם.
לראיה, מקורות פלשתיניים הדליפו בשישי כי ביחידות "הבלבול הלילי" החליטו להסלים את המהומות בגבול כדי ללחוץ על ישראל. כמו כן טענו המקורות כי חמאס הודיע למצרים שהפרות הסדר לא ייפסקו עד שיפור המצב הכלכלי. עוד הובהר כי הכוונה היא לנתק בין סוגיית עסקת חילופי השבויים לבין שיקום רצועת עזה. וכאן יש להעיר, שגם אחרי שיקום כזה, חמאס לא יהיה שבע רצון.
בנאום שנשא אחרי מבצע "שומר החומות" הסביר סינוואר כי עמדת חמאס העקרונית היא העלמת ישראל במאבק מזוין, אבל הוא מוכן "להתפשר" למען האחדות הפלשתינית. אחרי שישוחררו כל האסירים, יתקיימו בחירות לפרלמנט ולנשיאות ברש"פ, ישראל תיסוג ממזרח ירושלים, תפרק את כל היישובים ביהודה ושומרון ותסיר את המגבלות על עזה – הארגון יהיה מוכן לרגיעה של עשר שנים. מה שיקרה אחר כך כנראה פחות קריטי. כמו שותף עסקי שמתריע שייתכן שיגנוב לך את הכסף אחרי חמש שנים. העניין הוא, שחמאס לא מסוגל לספק אפילו רגיעה של עשר שנים לאור העובדה שבשטחו פועלים ארגוני טרור אחרים.
יש להודות בצער, שהמדיניות מול רצועת עזה סובלת משטחיות כרונית, שהמקור שלה הוא היעדר מנהיגות בישראל. ממש כמו המחזה של הפסגה המשולשת בקהיר שנועדה "לייצר אווירה לקראת תהליך מדיני", כך גם ראשי הממשלה ושרי הביטחון באים ומתחלפים, מפזרים הבטחות למגר את שלטון החמאס ו"לאלף את הרצועה". אלו הם דיבורי רהב, שלא נעים כבר לשמוע אותם מרוב מבוכה.
עוד מהומות. עוד הפגנות. עוד הקלות. עוד ירי רקטי. עוד סבב. עוד מבצע. עוד הרוגים. בסוף כולם מתמסרים לכסף הקטארי, למתווכים המצרים ולעתיד שהוא העבר.
העניין הוא שישראל ידעה פעם למגר טרור בעזה ובמעוזים אחרים. אריאל שרון ז"ל (שהוביל את "ההתנתקות" כראש ממשלה) פיקד על מבצע ברצועת עזה בתחילת שנות השבעים שהביא 15 שנה של שקט. במבצע "שלום הגליל", צה"ל גירש את אש"ף מביירות לתוניס. בעקבות "חומת מגן" מוגרו פיגועי ההתאבדות. למלחמות האלו היה מחיר כבד. לוחמים רבים נפלו, אבל לא לשווא. במותם הובטחו שקט וביטחון לשנים ארוכות. ייתכן גם שהיה צריך להתנהל אחרת בלבנון ולהסתפק בגירוש אש"ף. כך או אחרת, ההנהגה הישראלית הציבה מטרה, וצה"ל ביצע.
בה בעת, ישראל גם ידעה פעם לנהל משא ומתן ישיר עם האויבים שלה. בהסכם השלום עם מצרים של אחרי מלחמת יום הכיפורים או בהסכמי אוסלו עם אש"ף, ההנהגה ידעה לקחת החלטה לא פופולרית ולהסתכן שהצד השני לא יעמוד בהתחייבויות. להסכמים האלה, כמו למלחמות, היו יתרונות וחסרונות שראויים לביקורת, אבל לפחות הממשלה הייתה לוקחת אחריות על המציאות. לפחות שרי הממשלה לא היו מטייחים את המצב ומתגאים בתיקונים קוסמטיים כמו מעבר לכרטיסים נטענים במקום כסף מזומן בכל הנוגע למענק הקטארי.
בעבר, ישראל הייתה מוסרת את הכדור או זורקת אותו לעבר הסל. בעזה היא מכדררת לנצח במקום. כך אין סיכוי לנצח, אבל בהחלט יש סיכון שמישהו יחטוף את הכדור ונפסיד. בהסלמה הבאה, אנחנו עלולים לגלות שהיעדר החלטה יכול להיגמר באסון. למען האמת, ייתכן שאנחנו כבר חיים אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו