ישראל הצליחה להשמיד את כל 4 סוללות מערכת ה-S-300 שנמצאות בידי איראן, כך דיווח היום (ראשון) אתר החדשות האמריקני "וול סטריט ג'ורנל".
האתר ציטט גורמים ישראלי שאמר שבידי איראן היו ארבע סוללות של המערכת הרוסית וכל הסוללות הושמדו. לדברים לא נתקבל אישור מגורמים רשמיים או מצילומי לוויין שמעידים על נזק למשגרי הטילים או המכ"ם של המערכת.
קולות הקשר של מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר וסגן-אלוף ש׳ מפקד טייסת 201 מרגעי התקיפה באיראן // דובר צהל
רוסיה סיפקה את ארבעת הסוללות לאיראן בשנת 2007, לאחר שנים בהן אסרה את מכירתן בשל תוכנית הגרעין האיראנית. מדובר בדגם מתקדם יחסית של המערכת, שפיתוחה החל בסוף שנות השישים והיא מסוגלת לפגוע במטרום ברום של 27 קילומטרים בטווח של 270 קילומטרים. בעבר נשמעו טענות כי רוסיה הציבה באיראן את מערכת ה-S-400 המתקדמת יותר, אך לדבר לא נתקבל אישור רשמי. בידי איראן גם סוללות של מערכת S-200 המיושנת וכן מערכת הטילים האמריקנית "הוק" שנותרה בידי המשטר עוד מתקופת שלטון השאה.
בנוסף למערכת ההגנה הרוסית המתקדמת לאיראן יש מבחר גדול ומבלבל של מערכות הגנה אווירית מתוצרתה, כשרובן נועדו לפגיעה במטרות בטווח קצר עד בינוני ורק כמה מהן נועדו ליירוט מטרות לטווח ארוך כמו ה-S-300. המערכת הבולטת ביותר בקטגוריה זו היא ה"בוואר 373", מערכת שלטענת איראן מסוגלת לפגוע במטרות ברום של 27 קילומרים, בטווח של עד 300 קילומטרים ולהתמודד עם יותר משש מטרות במקביל לסוללה אחת. בטהרן הדגישו שוב ושוב כי מדובר במערכת ברמה של ה-S-300 הרוסית שאף עולה עליה בכמה היבטים.
כמו עם כלים אחרים מתוצרת איראנית, איכות הביצוע של בוואר ביחס לטענות האיראניות אינו ידוע. על אף שהמערכת נכנסה לשימוש מלא כבר בשנת 2019 אך מאז תועד כל שימוש מבצעי מאומת במערכת. מערכת נ"מ נוספת לטווח הארוך שבידי איראן היא ה"ארמאן", שעושה שימוש בטילים מדגם "סיאד-3", מאותה משפחת טילי נ"מ שמשמשת את ה"בוואר" אך עם מכ"ם עוצמתי פחות ויכולת פריסה מהירה יותר של הסוללות. מדוברת במערכת חדישה יותר מה"בוואר" והיא הוצגה לראשונה רק בשנת 2024 ולא ידוע כלל כמה סוללות שלה, אם בכלל, נמצאות בידי האיראנים.
בעוד אין דיווחים, אפילו כאלו שאינם מאומתים, על פגיעה במערכות ההגנה האווירית מתוצרתה של איראן במהלך התקיפה הישראלית, יחד עם העובדה שחיל האוויר הצליח לפעול בשמיה של איראן, לפגוע במטרות, מבלי לאבד כלי טיס אחד, מצביע על כך שייתכן וגם מערכות אלו חדירות.
בסיס תת קרקעי סודי של חיל האוויר האיראני // X
שכבה נוספת של הגנה אווירית, חיל האוויר האיראני, גם היא מהווה חוליה חשובה ביכולת של איראן להגן עמפני תקיפות על שמיה. במהלך תקיפת צה"ל באיראן נתקבלו דיווחים על מטוסים איראניים שהמריאו מבסיסים במדינה, אך לא נתקבלו תיעודים או אימות רשמי לניסיון כזה ליירט את מטוסי חיל האוויר.
חיל האוויר האיראני מחזיק בשלושה סוגים של מטוסים שיכולים להיות רלוונטיים בהדיפת תקיפה אווירית של מטוסי קרב מתקדמים או מפציצים על שטחה של המדינה. המיג-29, מתוצרת רוסיה, הוא המטוס החדיש ביותר בידי חיל האוויר האיראני, על אף שאינו חדיש ויצורו החל עוד בשנות ה-70, הוא מטוס תקיפה רב תכליתי ויש לו יכולות כמטוס יירוט במגוון זירות ברחבי העולם.
האיראנים מחזיקים גם במטוסים מדגם F-14, מטוס קרב מהולל שזכה לתהילה בשירות הצי האמריקני ומטוסי פאנטום F-4 שנחשבים פלטפורמה קשוחה ומוכחת. אך שני דגמים אלו, מתוצרת ארצות הברית, מיושנים מאוד וקיימות ספקות לגבי מידת התחזוקה והכשירות של כלי הטיס, שנמכרו לאיראן לפני המהפכה האסלאמית של שנת 1979.
השכבות השונו תשל הגנה אווירית שבנתה איראן לאורך השנים, על הנייר, היא מהגדולות והמאיימות במזרח התיכון, אך מעט מאוד ידוע על חלקים נרחבים ממנה והתקיפה המוצלחת של חיל האוויר בעומק שטחה של איראן מעלות שאלות משמעותיות לגבי יכולתה לבלום תקיפות אוויריות עתידיות, במיוח אם לוקחים בחשבון את האפשרות של פעולה אמריקנית באיראן.
