לפני כשבועיים ציין העולם המוסלמי את יום העאשוראא'. ליום זה משמעות רבה בעיקר בקרב השיעים, שכן בו הם מציינים את נקודת השבר הטראגית בינם ובין העולם הסוני, שהתבטאה בטבח שעשה השלטון האומיי (הסוני), בנכדו של הנביא מוחמד חוסין ובמשפחתו (השיעים), בקרב כרבלא בשנת 680. המאפיין את יחסי העולם הסוני והשיעי מאז ועד היום הינם איבה, מלחמות וחשדנות.
חיסולו של איסמעיל הניה, שמייצג את ליבת הסונה האח"סית (אחים מוסלמים), בלב טהרן מהווה מגמה של התקרבות משמעותית ומסוכנת בין הציר הסוני לשיעי, מגמה שידעה עליות ומורדות לאורך מאה השנים האחרונות.
כבר החל משנות ה-30' של המאה ה-20' נעשו ניסיונות התקרבות בין אנשי דת שיעים ובין האחים המוסלמים במצרים. רעיון ההתקרבות נולד כצורך של אחדות מוסלמית, כאשר מוסלמים מצאו עצמם תחת שלטון זר בעקבות התפרקות האימפריה העות'מאנית. התקרבות זו התבטאה במפגשים, ביסוד אגודות משותפות, בכתיבת מאמרים ובהוצאת פסקי הלכה ברוח הקירוב. בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 פסקו מאמצי הקירוב והתחדשו רק בשנות ה-90'. ההתקרבות התגברה בעקבות אירועי ה-11.9. בקיעים וחילוקי דעות התגלו בין הסמכות הדתית האח"סית העליונה, שיח' יוסף אלקרדאוי, בסביבות שנת 2006, עת התבטא כנגד "השיעים ומזימותיהם", אך יחד עם זאת לא נמנע מלכתוב פתוא הקוראת למוסלמים הסונים לתמוך בחזבאללה ובמנהיגו חסן נצראללה, כאשר הם נלחמו נגד ישראל במלחמת לבנון השנייה. כלומר, אם ישנה סיבה שתוכל לגבור על החשדנות והמחלוקות בין הסונים לשיעים, הרי היא המאבק בישראל.
הקו המדיני של איסמעיל הניה, מאז התמנה ב-2017 לראש ההנהגה המדינית של חמאס היה התקרבות וחיזוק הקשר לאיראן לאחר משבר ביחסים בעקבות עמדת הנהגת חמאס ביחס למלחמת האזרחים בסוריה שלא תמכו בבשאר אל-אסד, קליינט נוסף של איראן. הקשר השוטף בין חמאס לאיראן החל עוד משנות התשעים כאשר יאסר ערפאת האשים את הנהגת חמאס כי הם משרתים אינטרסים זרים.
התקרבות החמאס לאיראן נבעה מההבנה שהפלשתינים לבדם לא יכולים להתמודד צבאית מול ישראל. מי שיכול לספק את "טבעת האש" או "אחדות הזירות" שתשמיד את ישראל היא איראן באמצעות ארגוני הפרוקסי שלה. אם חמאס תהיה חלק ממארג הכוחות האיראני היא תצליח. אם לא הייתה לחמאס את התמיכה האיראנית הם לא היו יוצאים ל-7 באוקטובר וייתכן ועצם היציאה נבעה מתוך אינטרס איראני עליון למנוע בכל מחיר, הסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה.
כבר באוגוסט 2019 משלחת בכירה בראשות צאלח אלערורי, ואיסמעיל הניה, ערכו פגישה עם המנהיג העליון האיתוללה עלי חמינאי בה הודיעו על יציאתם יחד לדרך חדשה. אלערורי ישב בלבנון וזכה לשמירת חיזבאללה עד שחוסל בידי ישראל. הנייה שהה בקט, כאשר הוא עורך מעת לעת ביקורים לאיראן, כמו הביקור שלו ישר לאחר ה-7 לאוקטובר.
כאשר חוסל הגנרל האיראני קאסם סולימאני ב-2020, הספיד אותו הנייה כ"שהיד אלקודס", הוא אמר שללא הגנרל סולימאני "לא תהיה עזה, לא רמאללה, לא קודס ולא פלשתין". האיראנים מצידם במשך השנים האחרונות הביעו אינספור פעמים תמיכה במאבק הפלשתיני, וביתר שאת אחרי ה-7 באוקטובר, כאשר איראן מזהירה את ישראל, שאם תקיפותיה בעזה לא יפסקו היא תרחיב את חזיתות המלחמה.
האיראנים גייסו איפוא את הנהגת חמאס כדי להפוך אותם לפרוקסי שלהם, ומי שהובילו את המהלך הזה היו הנייה וערורי. ניתן לראות את השיעיזציה הזאת גם בהגדרת הנהגת חמאס את המלחמה בעזה כ"קרב כרבלא של ימינו", כלומר כסמל למלחמה חסרת פשרות, עד הסוף המר, על אף נחיתות יחסי הכוחות ועל אף תוצאותיה הרות האסון עבור פלשתינים בעזה. השאיפה החמאסית-איראנית היא להפוך את הסכסוך הישראלי- פלשתיני למלחמת דת כוללת כאשר במרכזה נמצאים ירושלים ומסגד אלאקצא, כפי שאמר אתמול הניה בדבריו האחרונים: "ירושלים נמצאת בלב והיא מוקד הסכסוך עם הכיבוש הישראלי". טוב יעשו הפלשתינים אם יבינו שהם מוקרבים על מזבח החזון השיעי למזרח התיכון וטוב תעשה ישראל אם תחזק את קשריה עם מיעוטים אתניים במזרח התיכון דוגמת הדרוזים, ומדינות ערב המאוימות אף הן על ידי החזון השיעי.
ד"ר נסיה שמר וד"ר שאול ברטל, המחלקה ללימודי המזה"ת, אוניברסיטת בר אילן. מחברי הספר: "הראש של חמאס: היהודים, הציונות ומדינת ישראל בהגות של השיח' יוסף אלקרדאוי". (על כריכת הספר ניתן לראות את איסמעיל הניה מנשק את ידו של השיח' יוסף אלקרדאוי)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו