ניתוח סטטיסטי חושף: כך מפברק חמאס את מספר ההרוגים בעזה

מספר ההרוגים שעולה באופן רציף מדי, היחס הלא סביר בין תמותת גברים ונשים והנתון המשנה שלפיו ישראל משום-מה לא הורגת כלל גברים בלתי חמושים – אלה מקצת הממצאים החשודים לגבי הדיווחים על הקורבנות בעזה, שעליהם מדווח המזגין האמריקני "טאבלט".

במאמר שכותרתו "כיצד מפברק משרד הבריאות בעזה את מספרי האבידות", מנתח אברהם וינר, פרופ' לסטטיסטיקה מאוניברסיטת פנסילבניה, את הנתונים שמספק המשרד של חמאס, ומגלה שורה של דפוסים, שבמקרה הטוב אפשר לקרוא להם חשודים ובמקרה הרע מלמדים על זיוף שיטתי של נתוני ההרג ברצועה.

תחילה המספרים עצמם. לפי משרד הבריאות של חמאס בעזה, יותר מ-30 אלף פלשתינים נהרגו ברצועה, רובם נשים וילדים, והדיווחים שלהם זכו ללגיטימציה כאשר צוטטו פעם אחר פעם בתקשורת המערבית ובידי מנהיגים מערביים, לרבות נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, מזכיר ההגנה לויד אוסטין ואחרים. "בבית הלבן אמרו כי הנשיא מתבסס על מידע פומבי", כותב פרופ' ויינר וקובע: "הנה הבעיה עם המידע הזה: המספרים אינם ממשיים, והדבר ברור לכל מי שמבין כיצד מתנהגים מספרים המופיעים במציאות. ההרוגים אינם מורכבים ברובם מנשים וילדים, וייתכן שרובם חמושי חמאס".

כיצד מגיע פרופ' ויינר למסקנה? למעשה, המספרים, שמשחרר משרד הבריאות בעזה, בעצמם מעידים על הזיוף. ראשית, דפוס העלייה במספר הקורבנות. בין 26 באוקטובר ל-11 בנובמבר פרסם חמאס את הנתונים היומיים ומתברר שהעלייה בהרוגים עולה מדי יום בקו כמעט ישר. כלומר, מדי יום עלה מספר ההרוגים במספרים כמעט קבועים. "הקביעות הזו היא כמעט בוודאות אינה משקפת את המציאות", כותב ויינר. "בימים האלה מספר ההרוגים היומי עמד בממוצע על 270 נפש, עם שוני של פלוס-מינוס 15%. זה נמוך באופן מדהים. צריכים להיות ימים עם פי שניים יותר מהממוצע ואחרים עם מחצית ממנו".

סיבה נוספת לחשד היא היחס בין מספר הנשים ההרוגות לבין הילדים שנהרגו בעזה. השוני היומי במניין ההרוגים נובע מהשוני במספר ההפצצות של בנייני מגורים ומנהרות, אבל המספר אמור לגרום לשוני קטן יותר בשיעור ההרוגים בין הקבוצות השונות. על כן, בימים שבהם יש מספר רב של נשים הרוגות, יש לצפות למספר רב של ילדים הרוגים – ובהתאמה, כאשר מספר הנשים נמוך, כן מספר הילדים. ומה קורה בפועל? בדיקת הנתונים מציגה קורצליה זניחה לחלוטין מבחינה סטטיסטית.

אולם יש עוד עדות נסיבתית לכך שהמספרים של חמאס אינם אמיתיים. המספר היומי של הרוגות צריך להיות בזיקה גבוהה מאוד למספר ההרוגים הגברים – וזאת בגלל אופי המלחמה. העליות והמורדות בהפצצות הישראליות אמורות למשוך איתן את שתי הספירות, כלומר את הנשים ואת הגברים כאחד. תיראו מופתעים: לא רק ששני הנתונים לא יורדים או עולים יחד, יש למעשה זיקה שלילית בין המספרים. "אין בכך שום היגיון", כותב ויינר.

המחבר מונה עוד שורה של פיסות מידע משונות. ראשית, הנתונים מ-29 באוקטובר סותרים את נתוני 28 בו ומניחים ש-26 גברים קמו לתחייה (אבל ה"דבר עלול לנבוע מטעות בדיווח", מציין ויינר). שנית, בכמה ימים אחרים מספר הגברים ההרוגים קרוב לאפסי – דבר משונה כשלעצמו. אבל דווקא בימים האלה מספר הנשים ההרוגות מזנק לפתע, ולא סתם מזנק: בימים האלה מספר ההרוגות מגיע לשיא.

"בשקלול הראיות, נראה כי הליך הדיווח (על ההרוגים) מחובר באופן רופף למציאות או אינו מחובר אליה כלל", כותב פרופ' ויינר. "סביר מכל להניח שמשרד הבריאות של חמאס מזין מספרים שרירותיים. אנו יודעים זאת מכיוון שהמספרים היומיים עלו באופן עקבי מדי מכדי להיות אמיתיים. הם קבעו כי 70% מסך ההרוגים יהיו נשים וילדים וחילקו את מספריהם באופן רנדומלי מיום ליום, ולבסוף, התאימו את מספר הגברים ההרוגים למספר הכולל שנקבע מראש".

ויש עוד. 70% נשים וילדים – זה שיעור גבוה בהרבה מהידוע בעימותים הקודמים עם ישראל. כמו כן, אם 70% מהנפגעים בתקיפות הם נשים וילדים, שעה ש-25% מאוכלוסיית עזה הם גברים בוגרים, אז או שישראל ממעיטה לפגוע בחמושי חמאס, או ששיעור הנפגעים הגברים נמוך באופן קיצוני. אבל זה לא מתיישב עם כך שחמאס הודה בעצמו שאיבד כ-6,000 חמושים – ואלה מהווים 20% מכלל ההרוגים. אדרבה, בשילוב שני הנתונים האלה יוצא כי ישראל לא הורגת כלל גברים לא חמושים, כלומר מכלל הנפגעים הבלתי מעורבים אין גברים.

ויינר מתייחס אף לטענה כי בעבר נתונים שמסר חמאס היו בסך הכל מדויקים. אלא שהמלחמה הזו שונה מקודמותיה הן בהיקף, הן בהיעדר משקיפים בינלאומיים בתוך עזה והן משום שמאז נחשף עד כמה אי אפשר לסמוך גם על הנתונים של אונר"א, שלפני כן שימשו כקריטריון להשוואה: רבים מאוד מעובדי הסוכנות מזוהים עם חמאס, וחלקם אף השתתפו בטבח 7 באוקטובר.

"את האמת אי אפשר לגלות וסביר שגם לא נגלה לעולם", מסכם פרופ' ויינר. "סך ההרוגים האזרחים ככל הנראה מוגזם באופן קיצוני. לפי האומדן של ישראל, לפחות 12 אלף חמושי חמאס נהרגו. אם המספר הזה יתברר אפילו כמקורב לאמיתי, פירוש הדבר שהיחס בין ההרוגים הבלתי מעורבים לחמושים נמוך במיוחד: לכל היותר 1.4 בלתי מעורבים לחמוש אחד, או אפילו יחס של 1:1. בסטנדרטים היסטוריים של לוחמה בשטח עירוני, מדובר בעדות למאמץ ראוי לציון ומוצלח למנוע מוות מיותר תוך לוחמה באויב שהאזרחים משמשים לו מגן".