גם לנסראללה וגם למנהיגי ערב - יש גבול לתמיכה בחמאס

אחרי שנאם פעמיים בתוך שבוע, חסן נסראללה הבטיח אמש בנאומו לרגל "יום השאהידים של חיזבאללה" שמכאן ואילך יקמץ בדיבורו וייתן לשטח, כלומר להתפתחויות בשטח, לדבר. לכאורה אפשר להבין מזה שהחזית שפתח מול ישראל בדרום לבנון תלך ותסלים ככל שילך ויורע מצבו של חמאס ברצועה.

בפועל הוא גם אישר שבשבוע שעבר הסתמנה עליית מדרגה בפעילות הצבאית של חיזבאללה: שלושה כטב"מים תקפו מוצבי צה"ל, ירי של טילי בורקאן ש"יכולים לשאת ראש נפץ במשקל של עד חצי טונה" וירי של קטיושות על קריית שמונה.

אבל עם זה ראוי לשים לב גם למה שנעדר מן הנאום אמש. האיום לפתוח במלחמה כוללת כדי למנוע תבוסה של חמאס, שנזכר בנאום הקודם, לא הופיע הפעם. גם האזהרה ש"כל האופציות מונחות על השולחן" לא חזרה על עצמה. הכי רחוק שהלך היה לומר שאם ארה"ב רוצה לסכל אפשרות של מלחמה אזורית, מוטב שתדאג לייצר הפסקת אש ברצועה.

קריאה בין השורות מגלה שנסראללה, נכון לרגע זה, רואה עצמו כחלק ממערך של שלוחי איראן, שתפקידו העיקרי הוא להתיש את ישראל, כדי לסייע ל"התנגדות" בעזה. לא מעבר לזה.

הוא דיבר בשבח הירי של טילים וכטב"מים מתימן ומסוריה לעבר אילת, שמאלץ את ישראל לרתק כוחות ומשאבים גם לזירות אחרות, וסיפר, בין השאר, שהחליט "להטריף" את כיפת ברזל ואת מערכת טילי הפטריוט באמצעות החדרת כלי טיס בלתי מאוישים לצורכי תצפית, "שחלקם חוזרים וחלקם נופלים".

אפשר היה להבין שהוא בונה בעיקר על זמן. ככל שחולף הזמן, כך הוא מקווה, יגבר הלחץ על ישראל לעצור את התקיפות בעזה גם מצד ארה"ב, "שנשארה מבודדת", גם מצד מדינות המערב, שנאלצות להתמודד עם הפגנות רבות־משתתפים נגד ישראל, וגם מצד משפחות החטופים ברצועה.

בשעה שנסראללה נאם מן הבונקר, התכנסה בריאד פסגת חירום משותפת למנהיגי מדינות ערב ולמנהיגי מדינות האסלאם כדי לדון במצב בעזה. חומרת המצב הולידה לחיצת יד מנומסת בין נשיא איראן, איברהים ראיסי, שהגיע לסעודיה בפעם הראשונה אחרי יותר משבע שנים של נתק בין שתי המדינות.

ושום מילה על פשעי חמאס

כפי שאפשר היה לצפות, כמעט כל המנהיגים התחרו ביניהם מי יגנה יותר את "פשעי ישראל" ברצועה בלי להזכיר את חמאס, וכמובן גם בלי להידרש לטבח ב־7 באוקטובר. בין המבקרים החריפים היו נשיא טורקיה ארדואן, אוהד מושבע של חמאס, שדרש לחקור גם את הנשק הגרעיני שבידי ישראל, ונשיא סוריה, שעשה קאמבק לליגה הערבית אחרי 12 שנות השעיה, בגלל מאות האלפים שטבח בבני עמו באירועי "האביב הערבי".

גם אבו מאזן, ראש הרשות הפלשתינית, השתלח בישראל. לפני שנחת בריאד הוזהר על ידי המצרים שלא לחזור בפומבי על הסכמתו לנהל את הרצועה ביום שאחרי חמאס. משום כך הסתפק בהבעת נכונות לקיים בחירות כלליות בשטחים, מה שסירב עד כה לעשות מחשש שחמאס ייקח את כל הקופה.

אלא שאת תוצאות הפסגה בריאד אסור למדוד רק על פי תוכן הנאומים חוצבי הלהבות. שורה של מדינות ערביות מתונות, לרבות סעודיה, ובהן כאלו החתומות על הסכמי אברהם, התנגדו בתוקף לכלול בהודעת הסיכום קריאה לניתוק היחסים עם ישראל ולהפסקת כל קשרי המסחר איתה. בקהיר, בעמאן, בריאד ובמפרץ מצטערים על מותם של חפים מפשע ברצועה, אבל לא יזילו דמעה על חיסולו של ארגון הטרור הרצחני, המחובר לאחים המוסלמים.

ככל שהדבר מוזר, מה שמשותף למדינות הללו, ולנסראללה מן העבר השני, הוא ההבנה שגם לתמיכה בחמאס צריך להציב גבול.