אף שיו"ר הרשות אבו מאזן ואנשיו מיקדו עד כה את הביקורת שלהם בישראל ובמה שכונה "תוקפנות הכיבוש בעזה", הם מבינים כי המערכה הזאת לא דומה בשום צורה לקודמותיה, ויש בקרבם מי שמייחלים לכך שהמלחמה תביא לפירוק שלטון חמאס ברצועה.
אבו מאזן לא שכח לחמאס את הטבח האכזרי שבוצע באנשי פת"ח בעזה בקיץ 2007. הוא גם מעולם לא סלח. ההשפלה היתה גדולה מדי. פעילי חמאס עשו שפטים באנשי הרשות הפלשתינית, ובכך סללו את הדרך להשתלטות על כל רצועת עזה. היו שהושלכו באכזריות מגגות מגדלים, אחרים נגררו ברחובות ובוצעו בהם לינצ'ים.
הפגזה של ישראל בנמל עזה / רשתות חברתיות
גם השנים הרבות שחלפו מאז לא עמעמו את רגשות הטינה הכבדים. החשבון נשאר פתוח, ונדמה שהוא רק הלך ותפח. אם יש משהו אחד שאבו מאזן ממשיך לסחוב על גבו עד היום, זהו הכישלון המהדהד של גירושו מעזה. על הרקע הזה, לא נראה שהוא ואנשיו יזילו דמעה אם ישראל תצליח להיפטר סוף־סוף מהצרה שנקראת חמאס. ראשית, זה יספק את יצר הנקמה שלו; ושנית, זה יסייע לו לסגור מעגל כמנהיג שאיבד את רצועת עזה.
יו"ר הרשות עצמו ניסה לערער במשך השנים את שלטון חמאס ברצועה בשורת צעדים ובהטלת סנקציות אזרחיות וכלכליות. שבעת הסכמי הפיוס שעליהם חתם עם ארגון הטרור מאז הבחירות ב־2006 ועד היום לא מומשו, ולא בכדי. בניגוד לישראל, שניהלה משא ומתן עם הארגון ונתנה צ'אנס להבטחות מנהיגיו, אבו מאזן מעולם לא בטח בחמאס. כתנאי ראשון ליישום ההסכמים, הוא תמיד דרש שחמאס יוותר על השליטה בעזה ויפרק את המיליציות והנשק. מראש לא היה לכך סיכוי.
לא מפתיע לזהות סימנים חבויים של שמחה לאיד ברמאללה. אבו מאזן היה רוצה לחזור לעזה ולהצטייר כמי שבא להציל אותה מהחורבן של שלטון חמאס. למרות משאלת הלב שלו, זה לא יקרה כל כך בקלות. למרבה האירוניה, רק ישראל תוכל להשיב לו את הכבוד האבוד, אך הוא לא ימהר לחזור בכל מחיר. הוא ירצה ערבויות בינלאומיות וסידורים אזוריים מתאימים. השאלה היא אם הלך הרוח הציבורי ברחוב הפלשתיני יאפשר זאת.
מעל הכל ולפני הכל, הוא לא יוכל להרשות לעצמו שזה יקרה תוך הצגתו כקבלן משנה של ישראל וכמי שחוזר לעזה על גבי טנקים ישראליים. ובכל מקרה, התרחיש הזה עדיין רחוק ותלוי במהלכי המלחמה ובתוצאותיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו