צעירות כותבות ל"ישראל היום" מלב המחאה באיראן: "אין בנו פחד!"

סאבא (24), סטודנטית, קום:

לשנות מהשורשים לעלים ולענפים

מתחילת המחאה הייתי פעילה מאוד. לצד הלימודים באוניברסיטה הייתה לי עבודה קטנה, אבל היא נפסקה בגלל המחאה ולא אכפת לי: מה שאני עושה כעת הרבה יותר חשוב מעבודה.

ברשתות החברתיות השתמשתי בחשבון שלי כדי לעדכן ולשכנע את חבריי בנחיצות המהפכה. הפצתי בעיר עלוני הסברה ברוח זו.

באוניברסיטה הצלחתי להיות פעילה במשך חודש, וכמעט הסתבכתי בצרות, אם כי למרבה המזל לא הגיעו אלי. נראה לי שהצלחנו לטעת בפקידי האוניברסיטה פחד מכך שהסטודנטים יכולים להפתיע מדי יום - לכתוב על הקירות, להפיץ עלונים או לעשות דברים אחרים.

דווקא הפגנות ברחובות לא היו כאן, בקום. זו עיר דתית מאוד ומאובטחת מאוד. אין כאן לכידות חברתית גדולה, וגם רוב התושבים מועסקים על ידי המשטר. אלה שניסו לצאת לרחובות נעצרו במהירות. גם אנחנו ניסינו פעם-פעמיים, אבל הבנו שבתוך חמש דקות ניעצר אז עזבנו לפני שניכנס לצרות.

בימים האחרונים היו באיראן שתי הוצאות רשמיות להורג של אזרחים שהשתתפו בהפגנות, אבל אפילו לרגע לא פחדתי. בתחילת ההפגנות המקרה של ניקא שאקרמי (בת 16 שנעצרה בטהרן והוכתה למוות) שיבש לי את הנפש בגדול. היה בלתי נסבל לחשוב שהנשק שלהם הוא לאנוס ולזרוע פחד.

אבל הפעם, אחרי ההוצאות להורג, רק חרקתי שיניים והתמלאתי מוטיבציה לפעול. חשבתי מה אני מסוגלת לעשות כדי לנקוט צעד גדול, איך לעלות מדרגה כדי להילחם ולנקום. לא אכפת לי מהסכנה, העיקר שהצעד הזה יבנה משהו. בכלל, אם לשפוט גם לפי מצב הרוח של חבריי וקרוביי, המשך ההוצאות להורג רק מגביר את הנחישות ומחזק את המחאה. אין בנו פחד!

אנחנו לא מתרשמים גם מהאמירות הרפורמיות, כמו ביטול משטרת הצניעות או ביטול חובת החיג'אב. כולם יודעים שהם מציעים את הרפורמות האלה מתוך פחד, והאמירות עצמן נועדו להרגיע את הרוחות. לא יחלוף זמן רב והמצב יחזור לקדמותו, ואולי יהיה אף גרוע יותר.

אנחנו רוצים שהמשטר ישתנה מהשורש עד הענפים ועד העלים.

אני מאמינה שבעוד שנה איראן תהיה חופשית, אבל עדיין נצטרך זמן כדי להיות מסוגלים לבנות ולהפריח אותה מחדש.

אטנה (28), בעלת חנות, כרג':

אין יותר תקוות לרפורמות

אני גרה בעיר כרג' שהיו בה פחות הפגנות, משהו כמו חמש, אבל הן היו מאוד גדולות ונערכו בדיוק באזור שבו נהרגו הדיס נגפי וסרינה אסמעילזאדה. אני השתתפתי בארבע מתוך חמש ההפגנות הגדולות האלה, ואחד הרגעים שזכורים לי מכל התרחש בשדרה שלנו, שנמצאת מול בסיס של הבסיג', שסימנו בלייזר ירוק אנשים שעברו ברחוב במקרה וירו בהם ברובים, והאמבולנסים שהגיעו לזירה שימשו דווקא להסעות למעצר.

עכשיו הגיעו גם ההוצאות הפומביות להורג. הן יכולות לעורר פחד, בוודאי. אבל האמת היא שהפחד הזה לא יותר גדול מהפחד לחטוף כדור ברחובות, להיעצר בתוך הבית או להיהרג בעינויים. רק חשבו על האיש שנתן למפגינים להסתתר במקלט בביתו: פרצו לביתו באמצע הלילה וירו לו בראש. בעצם, הפחד מהדברים האלה יותר גדול, אבל הוא לא משתק את העם הפעם. כי לא אכפת מה יקרה: המחאות האלה לא ייפסקו ובטח שנמשיך אותן.

יש סיכוי שנפסיק לכמה ימים כדי להתכונן, אבל אנחנו לא אמורים לוותר, והסיבה לכך היא שבפעמים הקודמות רצינו שתהיה מהפכה, אבל גם ידענו שאין דרך להגיע אליה. הפעם כמעט כל העם האיראני קיבל את המהפכה הזאת, ומצבנו כעת הוא מצבו של מי שנלחם באויב שתקף את ביתו והשתלט עליו.

האויב הזה חייב ללכת, בכל דרך אפשרית. ההוצאות האלה להורג רק מגבירות את הכעס בעם ומחדדות את נחיצות השינוי. בעצם כל מה שהם עושים, כל אדם שהם רוצחים, מגבירים אותו.

מהסיבה הזו גם אין להתרגש מהאמירות של ח'תאמי (שקרא להקשיב למפגינים) או מהדיבורים על ביטול משטרת הצניעות. הם אף פעם לא יבטלו אותה. הם פשוט אמרו משהו כדי לבדוק את התגובה. מימי רוחאני, אף אחד לא תולה תקווה ברפורמיסטים. אולי הם היו אחת הסיבות לכך שמחאות העבר כובו. לא ח'תאמי ולא מוסאווי - אף לא אחד מהם לא יוכל לעשות דבר כדי להצדיק את הישארות המשטר, שינסה להישאר דרך הרג ורצח, ובינתיים רק קונה זמן.

איך אני מדמיינת את איראן בעתיד? אני בת 28, יש לי חנות בגדים קטנה ואני לומדת תואר שני בגרפיקה. אבל היות שבמדינה שלנו איש לא יכול לעבוד בתחומו באופן רגיל, נאלצתי לעבוד במקצוע שונה. אז בעוד שנה אני רוצה שבאיראן יהיה משטר חדש, ובעוד שלוש שנים אני מדמיינת שבאיראן יהיו תנאים טובים יותר, שהיא תמשוך השקעות ותהפוך לאחד המוקדים הבולטים של תיירות בעולם.