"איסור הבורקה", שאושר אתמול ברוב דחוק למדי במשאל עם בשווייץ, מעורר ביקורת רבה וחששות עמוקים בקרב קהילות מוסלמיות ויהודיות כאחד ברחבי אירופה.
יותר ויותר יוזמות נגד מסורות דתיות של שתי קבוצות מיעוט אלו - שחיטה, מילה, נשיאת סממנים דתיים במרחב הציבורי, הקמת מסגדים, השמעת קריאות לתפילה או הצבת חנוכיות ענק - עולות לדיון ציבורי, פרלמנטרי ומשפטי וזוכות לאישור במדינות שונות. הנה, רק לפני כמה שבועות אישר בית הדין האירופי לצדק החלטה של רשויות בבלגיה לאסור שחיטה כשרה. היוזמות הללו מפורשות בדרך כלל כהתחזקות של "הימין הקיצוני" באירופה, אף שהתמיכה בהן מגיעה גם מקבוצות שמאל למיניהן, הסבורות שזכויות הילד (במקרה של מילת בנים), זכויות הנשים (ביחס לכיסוי הפנים) או זכויות החיות (בהקשר לשחיטה) קודמות לעקרון חופש הדת.
אין ספק שהתמקדות באיסור מסורות דתיות של יהודים ומוסלמים עשויה להצביע על רגשות גזענות, אנטישמיות ואסלאמופוביה. אך לא כל מי שתומך באיסורים אלו הוא גזען, אנטישמי או אסאלמופוב. ישנו הבדל גדול בין מסורות דתיות המתבצעות במרחב האישי־משפחתי לבין מסורות המשפיעות על המרחב הציבורי. אין דין מילה המתבצעת בתנאים רפואיים היגייניים באולמות סגורים, כדין תפילות המוניות ברחובות, קריאות רמות של מואזינים, וכן - גם כיסוי פנים בפומבי. לאבי הרפורמה היהודית משה מנדלסון מיוחסת האימרה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". קרי, אל תכפה את יהדותך על סביבתך. זו צריכה להיות גם תפיסתם של המוסלמים באירופה.
ההגירה המוסלמית ההמונית לאירופה היא תופעה היסטורית חדשה יחסית. לאירופאים רבים לא נוח עם היווצרותה המואצת של קהילת מהגרים גדולה המייבאת אליהם נהגים דתיים, הנתפסים כאיום על אופייה התרבותי של אירופה.
הם לא רוצים למצוא את עצמם בבריכות ציבוריות שבהן נשים לא יכולות לרחוץ בצוותא עם גברים או להיתקל במקומות עבודתם בנשים רעולות פנים שלא ניתן כלל לזהותן. מי שהיגר לאירופה, או לכל מקום אחר, צריך להתאים את עצמו לסביבה החדשה. לא הסביבה צריכה להתאים את עצמה אליו.
