למרות גילו הצעיר, 34, כבר הספיק מרסל ירון גולדהמר להיות בחייו דברים רבים: שחקן, דוגמן, עיתונאי, בלוגר. הוא נולד למשפחה נוצרית והתגייר. גדל בגרמניה, התגורר ביפן, בסין, בארה״ב. עלה לישראל, ושירת בדובר צה״ל. חזר לברלין בגלל בן-זוגו הסיני, שלא הסתדר עם הרעיון לחיות בלוואנט, וכעת הוא עומד לפתוח פרק חדש בחייו, כפוליטיקאי מטעמה של מפלגה שבעיני רבים מייצגת את ההיפוך המוחלט מאורח חייו הצבעוני והמגוון: מרסל הוא מועמד לבחירות לבונדסטאג, שייערכו בספטמבר הקרוב, של מפלגת ״אלטרנטיבה לגרמניה״, מפלגת הימין הפופוליסטית, שרבים בגרמניה ומחוץ לגבולותיה הדביקו לה תווית של מפלגת ימין קיצוני ואף של מפלגה נאו-נאצית.
כדי להפוך את המועמדות העסיסית הזו למורכבת יותר, הוצב מרסל כנציג של ה״אלטרנטיבה״ ברובע נויקלן, בדרום ברלין, שבו מתגוררת קהילת מהגרים ערבית-טורקית-מוסלמית גדולה ביותר. עיריית נויקלן מתהדרת בכך, שהרובע הוא סמל לרב-תרבותיות של בירת גרמניה, מאחר שתושבים מ-160 מדינות חיים בו. ואכן, מספר המהגרים בנויקלן הוא מעל למחצית מכלל דרי הרובע. אך, הרב-תרבותיות של הרובע עומדת בצילה של פעילות רשתות מאפיה מזרח-תיכוניות עניפה ביותר. נויקלן הוא אחד ממרכזי הפשיעה והאלימות בבירת גרמניה.
הסיכוי שגולדהמר ייבחר לייצג דווקא את האיזור הזה בבונדסטאג הבא הוא יותר מקלוש. גם יהודי, גם ישראלי, גם גיי וגם נציג של מפלגת ימין אנטי-מוסלמית - כל הנתונים הללו הם נגדו. ובכל זאת, מרסל שש אליי קרב וכבר עובד על סיסמאות הבחירות שיועלו על הכרזות שלו. אחד הרעיונות הוא ״אתא טורק היה מצביע ל׳אלטרנטיבה לגרמניה׳״.
״איך הגעת למסקנה הזו?״, אני שואל אותו. ״אתא טורק היה בעד רעיונות ליברליים, רפובליקניים, הפרדה בין דת למדינה, הוא אסר על נשים לכסות את ראשיהן ברעלה, והוא היה פטריוט גדול - כל אלה הם רעיונות שה׳אלטרנטיבה׳ תומכת בהם״, משיב מרסל ירון מבלי לחשוב פעמיים, ״סיסמא כזו יכולה לגרום לאנשים לשנות את עמדתם״. ההשוואה הזו עלולה להיתפס בעיני רבים כפרובוקטיבית. אבל, אנחנו הרי בעידן פוליטיקת הפרובוקציות.
מרסל נולד בעיר התעשייתית קייזרסלאוטרן בדרום-מערב גרמניה, במדינת המחוז ריינלאנד-פפאלץ, וגדל בעיירה סמוכה. הוא עזב את בית הוריו בגיל 15, מאחר שהם לא קיבלו את היותו הומוסקסואל, ועבר לגור במעון לצעירים להט״ביים בברלין. כמה חודשים לאחר מכן הוא סולק מהמעון, מאחר שלא הקפיד על שעות ״עוצר הלילה״. ״כל חיי רציתי להיות שחקן, אז הלכתי בערבים לראות הצגות תיאטרון. מחיר הכרטיסים היה נמוך ביותר. ובגלל ההצגות נהגתי לחזור מאוחר למעון. היו במעון צעירים אחרים שהיו מעורבים בגניבות, בתקיפות, בשימוש בסמים. אותם השאירו שם. אותי העיפו בגלל שהלכתי לתיאטרון״. מרסל עבר לגור אצל חברים, וזמן קצר לאחר מכן ביקר בפעם הראשונה בחייו בבית כנסת. ״הרגשתי שם אווירה מאוד חמה ומיוחדת״, הוא נזכר, ״בנצרות תמיד הייתה לי בעיה עם הרעיון של השילוש המקודש - האב, הבן ורוח הקודש. עוד כשהייתי בבית הספר, למדנו בשיעורי דת על היהדות וזה משך אותי בגלל הרעיון של האל האחד. התחלתי לקרוא על היהדות ועל ישראל. הכרתי חברים יהודיים. הזמינו אותי למחנה נוער של יהודים ליברלים ורפורמיים. דיברתי שם עם הרב, והתחלתי הליך ארוך של גיור שנמשך שנתיים, שהסתיים כשהייתי בן 18. סמוך לאותה תקופה ביקרתי בפעם הראשונה בישראל. שנה לאחר מכן הכרתי בימאי קולנוע ישראלי, שאפשר לי להכיר את ישראל באופן אישי. נסענו בכל רחבי הארץ, והתאהבתי בה. היה לי ברור שאני רוצה לעלות לישראל״.
ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-26 עלה מרסל ירון לישראל, כדי שיספיק להתגייס לצה״ל. ״היה לי חשוב לעבור את החוויה הפטריוטית הזו כהוקרה למדינה״, הוא מדגיש, דמעות ממלאות את עיניו וקולו נחנק. כשהוא מתגבר על רגשותיו, הוא מסביר: ״זה היה הזמן היפה ביותר בחיי. ההתגייסות שלי הייתה ספונטנית לחלוטין. אמרו לי בלשכת הגיוס, שקורס הטירונות לעולים חדשים מתחיל ביום הבא וזו התרעה קצרה מדי. אמרתי: ׳לי אין בעיה עם זה׳. כמה טלפונים והעניין סודר. עברתי טירונות במחו״ה אלון, וזו הייתה תחושה של השתייכות למשפחה גדולה. מיד הבנתי שצבא זה עניין מאוד רציני. ההתחלה הייתה מאוד קשה. סוריאליסטית עבור מי שנולד וגדל בגרמניה וראה דברים דומים רק בטלוויזיה. פתאום הייתי חלק מזה. אני מאוד מתגעגע לזמן ההוא, שנתן משמעות לחיים שלי. מסדרי הבוקר, הנפת דגל ישראל, שירת ׳התקווה׳. אחר כך נשלחתי לשרת במחלקה הגרמנית של דובר צה״ל, העובדת עם עיתונאים דוברי גרמנית. זה היה בתקופת ׳צוק איתן׳. טילים התחילו ליפול ונחשפתי לתחושת החיים תחת סכנה, הנרדפות - תחושה שלא הייתה מוכרת לי כלל. עד היום קשה לי לשמוע אזעקות. וכל אותה תקופה, ההורים שלי כלל לא התעניינו לשלומי. זה מאוד פגע בי. כל החיילים האחרים קיבלו כל הזמן טלפונים מהמשפחות שלהם. זה ההבדל הגדול בין משפחות נוצריות למשפחות יהודיות - הקרבה והרגישות, גם בגלל הסכנה״.
למשפחתו של מרסל ירון אין עבר נאצי מיוחד. הורי הוריו היו נערים ונערים באותה תקופה, והיו חברים בתנועות הנוער ההיטלראיות. קרוביהם היו לדבריו ״חיילים פשוטים״, ואחד מהם נהרג בחזית המזרחית ברוסיה. השואה, רגשות אשמה או תחושת אחריות כלשהי לא מילאו כל תפקיד בהחלטתו להתגייר. ״ביקרתי אמנם באושוויץ, פעמיים, ובמחנות ריכוז אחרים, אבל הגיור מעולם לא היה עבורי סוג של ׳עשיית טוב מחדש׳. הוא נבע מהעניין התיאולוגי ומהקשר האנושי עם האנשים. אלו גם היו הסיבות לכך שהתאהבתי בישראל. כשראיתי בפעם הראשונה את עמק הירדן, את מדבר יהודה עברתי חוויה מיסטית. יופי הטבע שם מהמם״. תקופת שירותו בדובר צה״ל חשפה אותו לעוינות של התקשורת הגרמנית כלפי ישראל. ״מאוד עצבן אותי לראות את הדיווחים בתקשורת הגרמנית על המתרחש״, הוא מודה, ״וגם כל מה שקורה בפוליטיקה הגרמנית כלפי ישראל. הגרמנים הם ממעניקי הסיוע הגדולים ביותר לפלסטינים, למרות שהם יודעים שהכספים הולכים לגופים שמעודדים מות שאהידים במאבק נגד ישראל. זו חזירות מוחלטת, בעיקר לנוכח הקשר ההיסטורי לישראל וליהודים. אני לא אשם במה שקרה, אבל יש לי תחושת אחראיות. כגרמני התביישתי במעשיה של ממשלתי ואז הפכתי לימני יותר בדיעותיי ביחס לישראל. ראיתי את החיבוק שהשמאל נותן לאיסלאמיסטים ואת הכשלון של תפיסת הרב-תרבותיות, שרק מביאה סבל. מעשי הרצח הברוטליים של יהודים בצרפת בידי מוסלמים. וגם האנטישמיות שאני חוויתי בגרמניה הייתה אנטישמיות מוסלמית״.
״איזה סוג של אנטישמיות חווית?״, אני מתעניין, ״ככלות הכל אינך מסתובב עם כיפה ואתה נראה כמו ׳ארי׳ מושלם״. ״לא חוויתי תקיפות ישירות כלשהן וזה יהיה לא הוגן מצדי לטעון דבר כזה. אבל, דווקא מאחר שאיני נראה יהודי, אנשים סביבי מתבטאים בחופשיות רבה, ומרבית ההתבטאויות האנטישמיות שאני שומע ולהן אני נחשף באות ממוסלמים. אין לי את העבר המשפחתי הטראומטי של משפחות יהודיות, שעברו את השואה. אבל, כשמשמיצים יהודים או את ישראל אני נעלב. היום אני גם מרגיש את עצמי יותר ישראלי מיהודי״. גם את הפעילות הפוליטית המעשית שלו הוא התחיל בישראל, בשורות ״כחול לבן״, בשתי מערכות הבחירות הראשונות של השנתיים האחרונות. ״זו הייתה מפלגת ימין-מרכז מעניינת״, מרסל ירון מסביר, ״נראה היה לי הגיוני ששלושה גנרלים עמדו בראש המפלגה. זו הייתה מפלגת אמצע הדרך, שלא עמדה לפרק התנחלויות, אבל הייתה לה מדיניות חינוך טובה שדיברה על חובת לימוד נושאי הליבה. כולם חייבים לשאת בנטל המסים הכבד במדינה כמו ישראל, וצריך לכן להכין את כולם למצוא עבודה״. היום הוא כבר ממוקם ימינה יותר.
הקשר שלו עם ״אלטרנטיבה לגרמניה״ נוצר לאחר שמאמר שכתב על מעברו האישי מילדות בגרמניה הכפרית לשורות צה״ל וישראל, בו פרש את ביקורתו הרבה על המצב כיום במולדתו, זכה בפרס מטעם השבועון ״יונגה פרייהייט״, המזוהה עם הימין החדש הגרמני, הנע בין שמרנות לאומנית לימין קיצוני. תחילה הוא הצטרף לשורות המשמרת הצעירה של ה״אלטרנטיבה״, הנמצאת כיום תחת מעקב של השב״כ הגרמני בחשד להיותה תנועת ימים קיצוני המנוגדת לחוקה הגרמנית בשל עמדותיה נגד האסלאם ונגד מהגרים. לפני כמה חודשים הצטרף כחבר רשמי למפלגה. בנוסף להיותו מועמד מטעמה לבונדסטאג הוא צפוי להיבחר בקרוב כסגן יו״ר התא היהודי ב״אלטרנטיבה לגרמניה״, גוף בו חברים כמה עשרות יהודים, למרות התנגדותה של צמרת הקהילה היהודית הממסדית בגרמניה לכל קשר עם המפלגה הזו. ״חשוב לי מאוד להיות פעיל בפוליטיקה״, אומר מרסל ירון, ״כאופוזיציה אנחנו תוקפים את המדיניות של הממשלה, בין היתר בעניין ההגירה ההמונית שהיא בעל השפעה מאוד שלילית על יהודים ועל גייז. גם נגד כל מדיניות ה׳מגדר-גאגא׳. חופש הביטוי בגרמניה הופך להיות מאוד מוגבל. לגרמנים יש נטיה להיות מאוד קיצונים ולהגזים במה שהם עושים. ראינו את זה בעבר מכיוון אחד. עכשיו זה מגיע מהכיוון השני.לכל תפיסות העולם של ׳הירוקים׳ ופעילי המגדר יש מימדים דתיים. האידיאולוגיה שלהם היא מעין דת חלופית, וזה לא ייגמר בטוב. האוכל הביולוגי והווגאני. קדושת הגוף והטבע. זה קשור לרעיונות הטוהר שבעבר באו לידי ביטוי באידיאולוגיה של אלה שראו את עצמם עליונים על פני האחרים. זה חוזר. הענישה של כל מי שלא שותף לאידיאולוגיה הזו. וכל ההבנה לאיסלאמיזציה. באות שתי אידיאולוגיות קיצוניות ומתחברות זו לזו בכך שהן מכתיבות לאחרים איך לחיות ושוללות מהן את החופש. זה לא יהיו טוב ליהודים. מעבר לכך - ב-2050 20% מאוכלוסיית גרמניה יהיו מוסלמים. זה יהיה כמעט כמו בישראל ואנחנו רואים מה קורה שם כעת. לגרמנים יש תסביך אשמה בגלל השואה, והם מרגישים שהם חייבים לקלוט מהגרים בגלל השואה. אני רוצה שגרמניה תהיה נורמלית״.
״אבל, אומרים שה׳אלטרנטיבה׳ הוא מפלגה אנטישמית״, אני מבקש לברר עם גולדהאמר עד כמה הוא הוא רואה את הדברים כך. ״בכל המפלגות בגרמניה יש אנטישמיות״, הוא עונה, ״ל׳אלטרנטיבה׳ יש קו מנחה ברור שאין כל סובלנות לאנטישמים ומסלקים אותם משורות המפלגה. בניגוד למפלגות אחרות בבונדסטאג, ה׳אלטרנטיבה תומכת בהכרה בירושלים כבירת ישראל. החלטת הבונדסטאג נגד תנועת ה-BDS ואיסור פעילות החזבאללה החלו כיוזמות של ה׳אלטרנטיבה׳, וזו המפלגה היחידה שפועלת ללא הרף נגד האנטישמיות המוסלמית. יש ימין קיצוני בגרמניה, אבל הוא לא מהווה איום מבחינה מספרית וגם לא ייכנס לבונדסטאג. אלו הם אנשים מגוחכים, שאינם מהווים את הבעיה הגדולה כיום ליהודים בגרמניה ובצרפת״. הסקרים צופים ירידה מסויימת בבחירות הקרובות בכוחה של ה״אלטרנטיבה״, כיום המפלגה השלישית בגודלה בבית הנבחרים הגרמני. עם זאת, גולדהמר מאמין שה״אלטרנטיבה״ - המוחרמת כיום ע״י שאר המפלגות בבונדסטאג, היא המפתח להיווצרותה העתידית של ממשלת ימין-בורגנית, שתחזיר את גרמניה לפסים.
