גז מדמיע ממלא את איסטנבול, המפגינים נחושים להביס את ארדואן: "חייבים לנצח"

הבוקר בכיכר סראצ'נה, מרכז השלטון המקומי של איסטנבול, רווי בריח של גז מדמיע מחניק. בנקודות מסוימות ניתן לראות היכן הדליקו המפגינים צמיגים בוערים, מתיכים את האספלט השחור מלמטה. אך המקום שקט בצורה מוזרה.

שתי משמרות מחאה, עוד משעות הלילה, ניצבות סמוך לבניין ממנו עבד אקרם אימאמולו, ראש העיר של איסטנבול ויריבו הגדול של נשיא המדינה, רג'פ טאיפ ארדואן. הקבוצה הראשונה היא חבורה של בני נוער עטויי שחורים ורעולי פנים. אוהדים של קבוצת הכדורגל בשיקטאש שהתייצבו לצד המפגינים הקוראים לשחרורו של מנהיג האופוזיציה. האוהדים הצעירים צווחים במלוא גרון סיסמאות פטריוטיות, חלקן עוד מימי מוסטפא כמאל, מנהיגה המיתולוגי של טורקיה, שהפך אותה מאימפריה דתית מובסת למדינת לאום חילונית וגאה.

קריאותיהם של הפטריוטים עטויי השחורים משמחות את ליבן של קבוצת מפגינות, נשים בגיל העמידה, שנשארו גם הן מהלילה במקום, דואגות לשמור על הגחלת עד כמה שניתן. אחת מהן ניגשת לצעירים ומציעה להם מאפים חמים, אחווה משונה של מפגינים בשעות מוזרות. סלן, פעילת מחאה, היא אחת מהנשים המוחות. הן עמדו פה בקור של הלילה וקראו קריאות לשחרורו של אימאמולו. "זה לא רק הוא שמאחורי סורג ובריח, כולנו נמצאים בסוג של כלא בגלל התנהלות השלטון", היא אומרת.

שר הפנים של טורקיה, עלי ירליקאיה, הודיע אתמול כי 1,418 מפגינים נעצרו מאז החלה המחאה. חלק מהמפגינים נעצרו מבתיהם לאחר שפניהם זוהו במצלמות אבטחה. אחרים נעצרו משום שהעזו להתבטא נגד משטר ארדואן ברשתות החברתיות. לא פלא שהמפגינים שיוצאים לרחובות חוזרים שוב ושוב על הפחד לחיות בכלא של מחשבות.

מי בוחר באלימות

בבית קפה קטן, כמה מטרים מהכיכר, יושבת קבוצה של שוטרים צעירים בשעת בוקר מאוחרת, מעשנים סיגריות, שותים תה ואוכלים ארוחת בוקר, בהתעלמות ממנהגי הרמדאן המקובלים. אחד מהם מזמין אותי להצטרף. שמו עוסמן, ונראה שחשוב לו להגן על כבודם של לובשי המדים בעיר. "אנחנו בחיים לא נתקוף את בני העם שלנו. אתה תראה פה בעצמך. אנשים חופשיים להפגין ולכעוס ולדבר. אבל יש מעטים שבוחרים באלימות ואין לנו ברירה אלא לטפל בהם".

ככל שמתרחקים ממוקד ההפגנות נראה, לפחות למראית עין, שאיסטנבול האדירה, הקוסמופוליטית והתיירותית ממשיכה בשגרה. ליד מסגד איה סופיה תיירים נקבצים להביט בפלאים ההיסטוריים של העיר העתיקה והחנויות ודוכני המזון מלאים כל טוב. "אל תטעה, יום יפה היום בחוץ אז הרחוב נראה נחמד, אבל ספגנו פה מכה קשה", מספר פרהאט, בעל מסעדה קטנה לא רחוק מהלב ההיסטורי של העיר. "קודם על האינפלציה, ואז ההתרסקות של הלירה לפני שנתיים. איבדתי המון חסכונות. ועכשיו כמות התיירים פה ירדה לכמעט אפס. זה שובר לי את הלב", מספר האיש. כשאני שואל אם הוא תומך במחאה, העיניים שלו נדלקות מיד. "ברור, יש פה משהו כל כך בסיסי, בלהגן על חוקי המשחק. אם אפשר לעצור מישהו שנבחר באופן דמוקרטי, אז אפשר לעצור את כולנו, אנחנו לא יכולים לאפשר את זה", הוא אומר בלהט.

שעות הדמדומים מגיעות בכיכר סראצ'נה והמפגינים מתחילים לנהור למקום. הדתיים שבהם מקיימים את סעודת האיפטר על הדשא בפארק הסמוך, החילונים מעשנים סיגריה וקונים מזכרות מרוכלים שמסתובבים בכל מקום. מדהים באיזו מהירות מוכרי הצעיפים והחולצות מתאימים את הסחורה לביקוש. בסמוך לחזית בניין השלטון המקומי מתאספים כבר מפגינים. אני פוגש את אסלה, טובה וג'ירן, שלוש סטודנטיות צעירות שהגיעו מפרברי העיר, להפגין בפעם הראשונה בחייהן. "אתה תראה פה את כל הגוונים של טורקיה, חילונים, דתיים, קשישים, סטודנטים. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו שככה יראה העתיד של המדינה שלנו. אנחנו חייבות לנצח במאבק הזה".