נעמי, יהודייה מדנמרק, אחות בבית חולים וזמרת ג'אז, חוותה בשבוע שעבר מתקפה אלימה בקופנהגן, רק משום שבחרה לשאת את דגל ישראל. מאז, היא מסרבת לשתוק. היא ממשיכה להראות בגאווה את זהותה – אבל משהו בה השתנה. "הסבים שלנו לא שרדו את השואה כדי שנפחד להיות יהודים", היא אומרת, אבל מודה: "אני מפחדת שזה יקרה למישהו אחר", אמרה ל"ישראל היום".

נעמי ואחותה התאומה אליסיה לא מפחדות להזדהות כיהודיות. הן תלו דגל ישראל במרפסת שלהן, ונעמי מקפידה לענוד מגן דוד גם בעבודה כאחות. היא מספרת ל"ישראל היום": "החולים מבחינים בזה מיד, לפעמים אני רואה את הפרצוף שלהם מתעקם", היא מספרת, "אבל זו הזהות שלי, ואני לא מתכוונת להסתיר אותה".

נעמי היא גם מוזיקאית. "אני שרה כל חיי, משתפת פעולה עם אמנים מכל העולם ומכל המגזרים", היא אומרת. היא מופיעה מדי שבוע במועדוני ג'אז בקופנהגן, ושם בילתה גם באותו ערב – לפני שהותקפה.

"אמרו לי: אף אחד לא יעזור לך כאן"

"הרגשתי שינוי כבר מזמן", היא מספרת. "אנשים מסתכלים עליי אחרת. לפני שבוע מישהו קרא לי 'ז*נ* ציונית', אחרים סירבו לדבר איתי כי אני יהודייה. עם זה יכולתי לחיות – כל עוד זה לא הופך לאלימות פיזית".

אבל באותו ערב, אחרי שחזרה מהופעה עם הקורקינט שלה, כשדגל ישראל כרוך סביב גבה – האלימות פרצה. "בלי לשאול אותי אם אני ישראלית או תומכת בישראל, הם פשוט שאלו אם אני יהודייה ואם אני גאה בזה", היא משחזרת. "ואז ירקו עליי".

כשהתחננה לעזרה, עשרות אנשים צפו באירוע. "הם שאלו מה קרה, היו בהלם. אמרתי להם שירקו עליי כי אני יהודייה. חברה שלי הייתה בהלם. אז התקשרתי למשטרה וניסיתי להקליט. היו שם בערך 100 אנשים, ואני צעקתי לעזרה – אבל הם צעקו לי בחזרה: 'אף אחד לא יעזור לך כאן'".

"שמו לי את הדגל על הראש, ואמרו שצריך סכין"

כריסטיאניה, האזור שבו הותקפה, נחשב למרכז תרבותי בקופנהגן. "פעם זה היה מקום של פשיעה, אבל היום יש שם הרבה משטרה, אז הרגשתי חופשית להסתובב עם הדגל", היא אומרת. אבל אז, קבוצה של גברים החלה לתקוף אותה. "הכי פחדתי כששמו לי את הדגל על הראש, ושמעתי שמישהו אמר: 'צריך סכין'".

המשטרה, לדבריה, לא הגיבה כפי שציפתה. "התחננתי שהם יעזרו לי. אמרתי להם שמקללים אותי ויורקים עליי, והם פשוט אמרו לי להוריד את הדגל. זה היה הרגע הכי משפיל".

כשסירבה, התוקפים ניסו לחטוף לה את הדגל. "הם ניתקו לי את השיחה, קראו לי 'מלשינה', שברו לי את הטלפון וניסו לקרוע את הדגל. כמעט עברתי לינץ'. פחדתי שהם ישרפו אותו, אז החזקתי אותו בכל הכוח", היא מספרת ופורצת בבכי.

גם כשהמשטרה הגיעה, האלימות נמשכה. "צעקו עליי 'Free Palestine'. צעקו 'אללה אכבר'. זה היה כל כך משפיל".

"הדבר שהכי מפחיד אותי זה שזה יקרה למישהו אחר", היא אומרת. "חשבתי שפה זה לא כל כך רע, אבל זה לא טוב פה. זה לא טוב בשום מקום". לדבריה, תחושת חוסר הביטחון רק הולכת ומחמירה. "אני מרגישה שאנחנו שוב צריכים להתחבא, כמו שהסבים שלנו במלחמה. להצניע את היהדות שלנו". היא מודה שאחרי התקיפה היא מפחדת להסתובב שוב עם הדגל, "אבל אני לא מורידה את התכשיטים. אני מסרבת לתת להם לנצח אותי".

המשטרה קראה לזה "לא נורא"

אחרי המקרה, היא זומנה לתחנת המשטרה לחתום על מסמכים. "ביקשו שאביא את הדגל", היא מספרת. "אני מכירה מישהו שעובד בבית קפה שם, והוא מנסה לעזור לי להשיג את הסרטונים מהמצלמות. אבל המשטרה? הם פשוט אמרו לי: 'זה היה כל כך רע? אז ירקו עלייך כי את יהודייה? לקחו לך את הדגל?'"

האירוע קרה יום אחרי שעיריית קופנהגן הכריזה על הקמת "כיכר פלשתין". "במקום לעשות משהו נגד אנטישמיות, או להנציח את איציק אלגרט, האזרח הדני שנרצח בעזה, הם מחליטים לתת מקום כבוד לפלשתינים", היא אומרת בכאב.

"גם עכשיו, כשאנחנו מדברים, עיתונאית שאלה אותי אם אני מבינה בכלל למה המשטרה שאלה אותי על הדגל, ולמה זו אשמתי".

"אין עתיד ליהודים באירופה"

כשאני שואל אותה על העתיד, היא עונה בעצב. "אנשים חושבים שהם בטוחים כאן – אבל זה לא נכון. שונאים כאן יהודים. הם חושבים שאפשר להיות חופשיים, אבל בכל מקום אומרים לנו לא להסתובב עם דגל ישראל".

"באיזה מקום בעולם, חוץ מישראל, אפשר להרגיש חופשי להיות יהודי?" היא שואלת. "גם בבתי חולים יש אנטישמיות. אני מכירה רופאה ששונאת יהודים. זה לא מרגיש בטוח להיות יהודי כאן. אין עתיד באירופה – לא בדנמרק, לא בבריטניה, לא בגרמניה".

ועדיין, היא מסרבת לוותר. "אני לא נכנעת. כאחות, אני עונדת מגן דוד גם כשאני לבד, ולא מפחדת. זו לא אופציה להסתיר את הזהות שלי. הסבים שלנו לא שרדו כדי שנפחד – לא 80 שנה אחרי".

"זה משוגע שאי אפשר להיות יהודי. לא שאלו אותי אם אני ישראלית, לא שאלו אם הייתי בצבא – רק אם אני יהודייה גאה. ואז ירקו עליי".

לסיכום, היא אומרת: "אנשים חושבים שדנמרק היא מדינה מאושרת. אבל אם זה היה קורה למישהו אחר, למישהו שלא מבין את המצב – זה לא היה נגמר ככה. אין כאן עתיד אם לא ישתנה משהו".

סייעו בהכנת הידיעה: העיתונאית הישראלית-דנית, יעל פרחי גראבסן, והעיתונאי הדני ישראלי, יותם קונפינו