בדרמה הקומית "להתראות, לנין!" (2003) כריסטיאנה קרנר, אזרחית למופת של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית וכותבת פורה של מכתבי ביקורת לשלטונות, שוקעת בתרדמת רגע לפני נפילת חומת ברלין. כשהיא חוזרת להכרה, גרמניה נמצאת בעיצומו של תהליך האיחוד, וכדי לשמור על שפיותה בנה אלכס עושה מאמצים עילאיים (וכושלים לבסוף) כדי להסתיר מאמו שהעולם שלה נעלם, ומקים "שמורה" סוציאליסטית בדירתם. "גרמניה המזרחית עדיין חיה - ב־79 מ"ר!" בישרה סיסמת הסרט.
כמעט 36 שנה אחרי נפילת החומה, לפחות בכל הנוגע להעדפות הפוליטיות, גרמניה נראית יותר ויותר כאילו מעולם לא התאחדה. "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) אמנם מתחזקת גם במחוזות המערביים, אבל רק במזרחיים הפכה מפלגת הימין הפופוליסטי לדומיננטית, ואפילו למובילה.
למרבה האירוניה, בבחירות לפרלמנט האירופי הגבול בין המחוזות ששלחו נציגים של AfD לפרלמנט לבין אלה ששלחו את נציגי המפלגות הוותיקות חפף במדויק את הגבול המדיני שנעלם ב־1990. סקר YouGov גילה כי רוחו של הגבול תשוב לרחף מעל גרמניה גם בבחירות הקרבות לבונדסטאג, והמפלגה, שבכיריה גילו הבנה לאס.אס ושחבריה בחנו שלילת אזרחות מאזרחים גרמנים לא־אתניים, שוב תזכה במחוזות של הרפובליקה הסוציאליסטית לשעבר.
מה עומד מאחורי ההצלחה של AfD במזרח? חלק מהסבר טמון בהיסטוריה. כבר בשנות ה־80 היתה בגרמניה המזרחית סצנה חזקה של נוער המזוהה עם הימין הקיצוני. לאחר האיחוד פעילים קיצוניים בולטים מהמערב עברו מזרחה, ב־1990 ניאו־נאצים תפסו בניינים נטושים במזרח ברלין, ובשנות האלפיים ארגנו מצעדים לזכר הפצצות דרזדן במלחמת העולם השנייה. הרבה לפני עליית AfD, מפלגות קטנטנות חדרו לגופי השלטון המקומי ברחבי גרמניה המזרחית, ושם גם נולדה תנועת Pegida נגד האסלאמיזציה של המערב. אך הסיפור מורכב יותר.
זו לא הכלכלה, טמבל
"סקרים מציגים כי הרוב המוחץ של המזרח־גרמנים מרגישים אזרחים סוג ב'", מסביר פרופ' מאנס וייסקירכר מאוניברסיטת דרזדן. במאמר שפרסם ב־2020 בכתב העת "Political Quarterly", וייסקירכר מזכיר כי קריסת גרמניה המזרחית הביאה עימה משבר סוציו־אקונומי: חברות ומפעלים רבים נסגרו או נמכרו לחברות מהמערב, האבטלה זינקה, וגם הסובסידיות הפדרליות למזרח תורגמו לרווחים אצל הבעלים ממחוזות המערב, לפחות בשנים הראשונות.
מנגד, הפערים הצטמקו משמעותית. למשל, שיעור האבטלה במזרח הצטמק לחצי מרמת השיא, ובינואר האחרון עמד על 8%. לשם השוואה, במערב הוא עמד על 6.1% (ובגרמניה כולה על 6.4%). בהיבטים מסוימים, מחוזות המזרח אפילו מקדימים את המערב. "בהתאמה לעלויות המחיה, רמת החיים במזרח גרמניה לא שונה באופן מהותי מבמערב, ובמזרח גם נהנים מתשתיות חדישות יותר מאשר ברוב חלקי המערב", אמר לאחרונה ל־CNBC הולגר שמידינג, הכלכלן הראשי של "ברנברג". במכון IFO למחקר כלכלי אף צופים שבמזרח גרמניה תהיה צמיחה גבוהה יותר מאשר במדינה בכללותה.
אלא שנתונים לחוד - ותפיסות חברתיות לחוד. מחקרים מצאו כי המצביעים ל־AfD נוטים לראות את הכלכלה במונחים פסימיים יותר. יתרה מכך, בדרך כלל לא מדובר במובטלים בהווה, אלא במועסקים שהיו מובטלים בשנים שלאחר קריסת גרמניה המזרחית, וכאלו שחוששים יותר לאבד את מטה לחמם. במילים אחרות, ניסיון מר מהעבר וחרדות לגבי העתיד, הנפוצים יותר במזרח, ממריצים להצביע ל־AfD.
לדברי פרופ' שטפן מאו (Mau), סוציולוג מאוניברסיטת הובולדט שבברלין, השיפור הכלכלי במזרח גרמניה הביא לפספוס של הבדלים רבים אחרים. "הסיפור על צמצום הפער של המזרח מהמערב מנע מאיתנו לראות את הפערים שעדיין קיימים. לא רק במונחים הכלכליים, אלא גם בכל הנוגע למנטליות, לזהות ולתרבות פוליטיות", הוא אומר ל"ישראל היום", "גם אם ישתפרו המדדים הכלכליים, המזרח והמערב יישארו שונים".
הגירה? איזו הגירה?
גם בהגירה - נושא הדגל של AfD - יש פער בין העובדות לבין התפיסות. ערב איחוד גרמניה, במזרח הסוציאליסטי עמד שיעור האזרחים הזרים על 1%, לעומת 8% במערב. נכון ל־2019, כמעט 90% מהגרמנים בעלי רקע הגירתי (שהיגרו לגרמניה אחרי 1949, זרים שנולדו בגרמניה או כאלה שנולדו שם ושאחד מההורים שלהם הוא מהגר) התגוררו במערב, לעומת 4.8% במזרח (הנתונים לא כוללים את ברלין).
"לפני האיחוד החברה המזרח־גרמנית היתה אחידה מאוד, הן חברתית והן תרבותית, עם ניסיון מועט בהגירה", אומר פרופ' מאו. "עד היום אנשים מתרחקים ממהגרים וחוששים שהמזרח יהפוך למערב, כלומר לרב־תרבותי יותר". יתרה מזאת, "מזרח גרמניה מורכב מקהילות מצטמקות. יש 'דמוגרפיה של פחד', כלומר חשש נרחב שהזרים ידחפו אותנו החוצה".
תת־ייצוג: הבונדסליגה כמשל
בניגוד לכלכלה ולהגירה, שהתפיסות לגביהן לא לגמרי מתיישבות עם העובדות - בכל הנוגע לתת־ייצוג, למזרח־גרמנים יש קייס רציני. מחקר של אוניברסיטאות לייפציג, יינה וגרליץ, שפורסם בספטמבר 2023, מצא כי רק אחד מכל שמונה אנשים באליטה הגרמנית הוא "אוסי" (Ossi, מזרחי), אף ששיעורם באוכלוסייה עומד על 20%. בפוליטיקה אמנם מדובר ב־13%, אבל בצבא, במערכת המשפט ובעסקים המזרחים מהווים עד 5%. דוגמה בולטת אחרת היא הכדורגל: מאז איחוד גרמניה, מתוך 18 קבוצות הבונדסליגה, ממוצע המזרחיות עמד על קצת פחות מאחת. העונה, למשל, משחקות בליגה רק שתיים, ואחת מהן, ר.ב לייפציג, בכלל ממומנת על ידי חברה אוסטרית.
בה בעת, נראה שאחד הפערים העקביים ביותר הוא בתרבויות הפוליטיות שהתפתחו בשתי הגרמניות לאורך העשורים, תרבויות שגם אחרי האיחוד מזינות את הפוליטיקה כזרמים תת־קרקעיים. "אחיזה מבוססת פחות של המפלגות הדמוקרטיות במזרח, לצד חברה אזרחית חלשה יותר, אפשרו צמיחה של הימין הרדיקלי", אומר פרופ' מאו. "בו בזמן חלק מההבדלים נובעים עוד מתקופת גרמניה המזרחית ומורשתה האוטוריטרית".
פרופ' כריסטינה מורינה, היסטוריונית מאוניברסיטת בילפלד, לא מערערת על היותה של גרמניה המזרחית דיקטטורה, אך טוענת שהדמוקרטיה שיחקה בה תפקיד חשוב ומארגן. עם זאת, היה הבדל מהותי בין שתי הגרמניות: במערבית הדמוקרטיה היתה בגדר סדר פוליטי נתון וממוסד וחלק מהחוויה היומיומית - ובמזרחית היא התקיימה בהוראה מלמעלה, כמעין אוטופיה, בדיוק כי דכאנות המשטר הצריכה את אשליית הדמוקרטיה.
אלא שהאזרחים בגרמניה המזרחית לא נותרו אדישים, והבינו את הדמוקרטיה באלפי דרכים, כפי שהתבטא באינספור המכתבים שנשלחו למפלגה, לפקידים או למערכות עיתונים בדרישות לשפר, לשנות ולתקן - ממש כפי עושה כריסטיאנה קרנר ב"להתראות, לנין!". את המכתבים האלה, כמו גם מכתבים ששלחו האזרחים אלה לאלה, חקרה פרופ' מורינה, והם שימשו בסיס לספרה פורץ הדרך "אלף עזיבות: הגרמנים והדמוקרטיה שלהם מאז שנות ה־80", שזכה אשתקד בפרס ספר העיון הטוב ביותר בגרמניה.
"דורות של גברים ונשים בגרמניה המזרחית התמודדו עם הצהרות המשטר על דמוקרטיה: הם קיבלו אותה והאמינו בה, דרשו אותה והוציאו אותה לפועל, שאלו, ביקרו והביעו שאט נפש", מספרת פרופ' מורינה ל"ישראל היום". "ההיסטוריה של גרמניה המזרחית היא יותר מהיסטוריה של הדיקטטורה; זו גם היסטוריה של הבטחת הדמוקרטיה. זו הבטחה שהשפיעה בפועל, למרות ואולי בעצם בדיוק משום שמעולם לא מומשה".
"כמיהה לדיקטטורה בהסכמה"
ככל שהניסוי הסוציאליסטי בגרמניה המזרחית התקרב אל קיצו, כך דרישת הציבור לדמוקרטיה ממשית הפכה נוכחת יותר ויותר. האידיאל שהתפתח לקראת 1989 קיפל בתוכו רעיונות של דמוקרטיה ישירה, "דמוקרטיה בסיסית", עם מעורבות גבוהה ויומיומית של אזרחים, שנתפסה כחלופה גם למודל הפרלמנטרי "המדשדש" של הליברליזם המערבי. "מזרח־גרמנים השתתפו בוויכוחים אינטנסיביים על הדמוקרטיה - יותר כאחריות יומיומית ופרקטית ופחות כמערכת פוליטית", אומרת מורינה. "הוויכוחים האלה התפתחו בכינוסים שכונתיים, במשפחות ובמקומות עבודה, והתבטאו ביוזמות מלמטה".
מקורות מהתקופה מעידים על כמיהה להרמוניה חברתית, ל"קונצנזוס קבוע" ול"שלום כלכלי לכל", שבפני עצמם היו בגדר מורשת מורכבת של "הדיקטטורה בהסכמה" - מודל שאפיין את המשטר הסוציאליסטי. כמו כן, מהמכתבים עולה ציפייה לייצוג פוליטי בלתי אמצעי, ולהזדמנויות אישיות "להתערב ישירות" בתהליכים פוליטיים תוך עקיפת המפלגות ומוסדות המדינה, שפגעו ב"רצון העם".
30 שנה אחרי כן, AfD רוכבת על המורשת של מחשבת הדמוקרטיה הייחודית בגרמניה המזרחית, ומשתמשת ברעיונות הכה יקרים לליבם של הגרמנים במזרח. "האידיאלים של מהפכת 89', במיוחד הדמוקרטיה העממית, והמסורת של המפלגה הסוציאליסטית לזייף דמוקרטיה ולטעון לבעלות עליה, ממשיכים להשפיע ולעורר חוסר יציבות, בעיקר בימין הפופוליסטי", אומרת מורינה. "כמפלגה הכל־גרמנית היחידה שהוקמה אחרי 1990, AfD משקפת את הדינמיקה הזו".
לדבריה, לצד שילוב של זרמים גזעניים ולאומניים, "עמדותיה של AfD מבוססות על אותם מושגים של דמוקרטיה 'ישירה', ועל ההבטחה 'לייצג באמת' את אותו 'רצון העם' הבלתי מחולק שטיפחה המפלגה הסוציאליסטית המזרח־גרמנית. לפחות בחלקה, התמיכה הגבוהה יחסית ב־AfD במזרח גרמניה מאז 2014 נובעת מהשימוש המוצלח שלה במושגים מזרח־גרמניים ייחודיים, כמו דמוקרטיה 'ישירה', 'בלתי אמצעית', 'אותנטית' ו'פופולרית'".
במובנים רבים, עלייתה של AfD משקפת גם את עליית הפופוליזם באירופה כולה, במקביל להיחלשות הסדר הדמוקרטי־ליברלי המערבי, שהתקבע אחרי התפרקות הגוש הסובייטי. המסע לאיחוד גרמניה סימל את התפרקות הסדר שאחרי מלחמת העולם השנייה. ייתכן שקו ההפרדה על מפת ההעדפות הפוליטיות בגרמניה הוא גם קו השבר בין עידנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו