1,000 ימים למלחמה באוקראינה: מותו של העולם הישן?

הטרגדיה שפקדה אותנו כאן בישראל, והמלחמה שפרצה בעקבותיה, דחקו מהמחשבות ומהלב את המלחמה "ההיא", שם, באוקראינה. זה מובן לחלוטין ואין הדברים נאמרים כתלונה. אבל דווקא היום, כאשר גם אנו מוכי שכול וכאב, וגם אנו ניצבים כגיבורים מול אויבינו, אולי יותר קל לנו להבין מה עובר על האוקראינים.

כשאתם שומעים בחדשות על "התראה לחדירת כלי טייס עוין" ועל כך ש"חיל האוויר עוקב אחר הכטב"ם" - דמיינו עשרות ואף מאות כטב"מים מדי יום, דמיינו טילים נופלים על בנייני מגורים כדבר שבשגרה, דמיינו מערכת התראה מקרטעת ולא יעילה. רק מהאזעקות הנשמעות לעתים ללא הפסקה במשך שעות אפשר להשתגע. דמיינו שאין ממ"דים ואין מקלטים. דמיינו שאם היו מקריאים במהדורות את שמות כל הלוחמים הנופלים ומקדישים לכל אחד כתבת זיכרון קצרה - לא היה נשאר זמן לשדר שום דבר נוסף בטלוויזיה.

ב-24 בפברואר 2022 תקע ולדימיר פוטין את המסמר האחרון בארון הקבורה של הסדר העולמי, כפי שהכרנו אותו מאז סיום מלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת משלל סיבות, אך העיקרית לטעמי היא כי הוא יכול. כי במשך שנים ארוכות אף אחד לא שם לו גבולות. גבולות שהוא מתח בכל פעם עוד ועוד, אך מנהיגי העולם המשיכו ללחוץ את ידו ולשבת איתו בכינוסים רמי דרג.

פעם אחר פעם הוא כרסם בסדר העולמי באין מפריע, התערב ברגל גסה בפוליטיקה הפנימית של מדינות רבות, שלח את שכירי החרב שלו לערער, להטיל פחד ולרושש מדינות קטנות וחלשות יותר, שאת חלקן הפך למדינות חסות. גם כאשר סיפח את חצי האי קרים, כגנב בלילה שרואה זוג עסוק במריבה קולנית ומנצל את הרגע כדי לסחוב את מפתחות הרכב המשפחתי, גם אז לא נעצר ולא נזרק מכל המדרגות לא בבית הלבן, לא בארמון אליזה, לא בבונדסטאג ולא בווסטמינסטר.

הנפט והגז המשיכו לזרום לאירופה, והמיליארדים ששולמו בעבורם, חזרו בסופו של דבר אל המערב בעסקה סיבובית, כי השוק הרוסי המשיך לצרוך מכל הטוב והשפע. רק שמוכרי המרצדסים והאייפונים לא שמו לב שבזמן שהמניות של החברות שלהם עולות, הסרטן של כרסום בערכים ופגיעה אנושה בדמוקרטיה בתוך הבית שלהם כבר שלח את גרורותיו.

המלחמה הנוראית באוקראינה מציבה את העולם הנאור בפני דילמה גורלית. האם הסיפור שנספר לעצמנו כאנושות, גם על מה שקורה באוקראינה וגם מה שקורה אצלנו, הוא סיפור על כך שהצד התוקפן צריך לחדול ממעשיו, להיכנע ולשאת בעונש? או שמא אנחנו נכנסים לעידן חדש שבו האו"ם הוא לא יותר ממסעדת יוקרה, שבה הקניבלים יכולים לשוחח להנאתם עם התפריט שלהם לפני שהוא מוגש להם על הצלחת במידת העשייה הרצויה.