לעצור את מלנשון: הצרפתים בלמו את הימין, אך כעת התעוררה סכנה משמאל

עד הבחירות לפרלמנט האירופי, אמרתי "לא לאיחוד הלאומי ולא לחזית העממית החדשה". מדובר בשתי מפלגות דומות, זהות בעמדתן הפוטיניסטית שיחריבו את ביתנו המשותף.

עד 7 ביולי, הסיבוב השני של הבחירות לבית המחוקקים, טענתי "לא ז'ורדן ברדלה ולא ז'אן־לוק מלנשון". התוכניות המדיניות של שני מנהיגי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני היו בעיניי מופרכות, דמגוגיות, הרות גורל וקטלניות באותה מידה לעקרונות הרפובליקניים. כעת, אם לא הוכנע הראשון, הוא לפחות נבלם.

הצרפתים, בזכות רפלקסים של חוכמה פוליטית שמגיחים בשעות הקריטיות של תולדותיהם, ושאפגע בהם אם אגדירם כ"שמרניים", סירבו ללה־פּניזציה של פני החברה.

אבל הפלג השני, של מלנשון, "עומד בשערי הממשלה" כמאמר הביטוי; ופלג זה מגלם לפי שעה את האיום העיקרי על הרפובליקה, על הדמוקרטיה ועל מדינת צרפת.

המאבק באנטישמיות

המשימה הראשונה המוטלת עלינו בימים, בשבועות ואולי גם בחודשים הקרובים היא להמשיך במאבק התודעתי.

זה עשר שנים שאני מקדיש טורים לשחצן הזה, לצבוע הזה, למרקסיסט־לניניסט השטחי הזה, שלפני הכל הוא תאב כוח ונאמן לאינטרנציונל בלהט מגוחך וחסר פשר.

בספרי "בדידותה של ישראל" הצגתי את הזרם האיטי - שמאז 7 באוקטובר הואץ והתגבר במהירות מסחררת - שהופך את מפלגתו למפלגה אנטישמית אמיתית. אבל כנראה אין זה ברור דיו.

עלינו להראות, שוב ושוב, כי האדם שהופיע בציבור בערב הניצחון, לצד רימה אסן שהתעטפה בכאפייה, אינו לאון בלום, ממקימי החזית העממית האמיתית, ואינו מוריס  טוֹרֶז, מנהיג המפלגה הקומוניסטית משנות ה־30 ועד ה־60 במאה הקודמת. הוא אפילו אינו פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת לשעבר, שאני מכיר היטב, די כדי לדעת עד כמה היה בז למלנשון. לא, מדובר רק בז'אק דוֹרִיוֹ, אותו פוליטיקאי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה.

עלינו לומר שוב ושוב שהמשוגעים שמקיפים את מלנשון, ושאינם חדלים מלבטא את תמיכתם בטרוריסטים הפלשתינים הגרועים ביותר ואת הבוז שלהם ליהודי צרפת, חושבים למעשה כמו אדואר דְרִימוֹן, העיתונאי והסופר האנטישמי מתחילת המאה הקודמת, ומדברים כמו דרימון. אבל לחשוב ולדבר כמו דרימון, בצרפת של ימינו, זאת אינה הבעת דעה, אלא עבירה על החוק.

להתנער מהברית עם מלנשון

המשימה השנייה מוטלת על בעלי בריתו של מלנשון.

על אוליבייה פוֹר, המזכיר הכללי של המפלגה הסוציאליסטית, שמוכר בזול את זכרו של לאון בלום, בדומה לאריק שוטי, שעומד בראש המפלגה הרפובליקנית ומוכר בזול את מורשתו של דה גול כדי להציל את עורו וכיסאו.

על רפאל גלוקסמן, מבכירי המפלגה הסוציאליסטית, שניצחונו היפה בבחירות לפרלמנט האירופי נשדד בידי חתול נכלולי שחולם שהוא רובספייר ומשלח בו את כלביו.

על פרנסואה הולנד בכבודו ובעצמו, נשיא צרפת לשעבר, שנתן למלנשון את קולו להרכבת הארגון הפוליטי־מנהלי האיום שלו, בשעה שמונה וחמישה בערב, אף שהוא מכיר באופן אישי את הלשלשת המילולית, את הסנטימנטליות בקול ואת הרעש והצלצולים של הטרוצקיסט־דמיקולו הזה, שאינו אלא הדמגוג הנכלולי ביותר, הציני ביותר והטכני ביותר מכל הדמגוגים.

על הירוקים, על 33 הנציגים של המפלגה, שגם כן לא יעשו רושם רע באסיפה הלאומית החדשה.

ואין טעם להזכיר את רוּפָן, את אוֹטֶן, את קוֹרבֶּייר ודומיהם מהשמאל, שיגלו בהמשך את השועל שהם פועלים כמלשיניו.

כעת, משחלף רגע טירוף הדעת, כולם צריכים להתעשת. ההסכם האלקטורלי שהורכב בחופזה ועומד בבסיס החזית העממית "החדשה", אשר מחללת את הישנה, הוא טעות פוליטית.

ישנן דרכים אחרות לחסום את מפלגת האיחוד הלאומי מלבד התאחדות עם פשיסטים אחרים - וזאת היתה טעות. עכשיו, מכיוון שהטעות כבר נעשתה, צריך לומר ביושר שהסכם נסיבתי אינו יכול לשמש תוכנית פוליטית - בעיקר כאשר הנישואים בין הקרפיון לארנב נעשו לחתונה בין צבוֹע לתרנגול הודו.

להרחיק את המסיתים מהשלטון

המשימה השלישית מוטלת על עמנואל מקרון, שלמרות כל מה שאומרים, יצא די בטוב מהבחירות.

היא דורשת ממנו לא להיכנע, בשום מחיר, לאיומים ולבלופים. לא, מקרון אינו "מחויב" לבחור ראש ממשלה ממפלגתו של מלנשון. לא, מפלגתו של מלנשון, על כל 75 נציגיה, אינה המפלגה הצרפתית הראשונה ולא מרכיבה לבדה את החזית העממית החדשה, שבעצמה רחוקה מלזכות בכל הלגיטימיות כדי למשול.

מלנשון ואנשיו יכולים לומר מה שהם רוצים ולנסות לכופף ידיים. הם יכולים להאמין - והם בוודאי מאמינים בכך - שהמציאות אינה קיימת, או קיימת רק כדי לעשות בה מניפולציות. אבל הנשיא, שערב לכל מוסדות השלטון, חייב להרחיק מהממשלה את החבורה המסיתה, נוטפת השנאה והנקמנית הזו, ויש לומר זאת שוב - של אנטישמים.

כך, ורק כך, תישבר המכונה הכפולה של הכאוס. תגורש הרוח של מה שכינה דה גול "קרנבל אי־הסדר", אבל שבתקופתו היה פחות מזיק ורעיל ממה שמצטייר כיום אל מול עינינו.

העם הצרפתי עוד לא אמר את המילה האחרונה, וכך גם האמנות הצרפתית המפוארת שמכונה "פוליטיקה". רגע האמת הוא עכשיו.