צרפת – לאן? המבוי הסתום בפריז – ותרחישים אפשריים

אם ההחלטה של עמנואל מקרון לקרוא לבחירות בזק לפני חודש נועדה לחסום את עליית הימין הרדיקלי, ההימור שלו הצליח בגדול. אבל בהתחשב בתוצאות הסיבוב השני, הוא הצליח יותר מדי: שכן במקום צרת הימין הקיצוני, קיבל מקרון את צרת השמאל הקיצוני, ומעל לכל – אסיפה לאומית במצב חסר תקדים ומבוי פוליטי סתום.

לא אחת בתולדות הרפובליקה החמישית קרה שלמפלגתו של הנשיא בבית המחוקקים לא היה רוב. לפרנסואה מיטרן הסוציאליסט היה רוב לעומתי פעמיים (בין 1986 ל-1988, ובין 1993 ל-1995), וגם לז'אק שיראק הגוליסט אחריו, ולאורך קדנציה שלמה (2002-1997). אלא שבמקרים ההם של חלוקה בכוח, למחנה המנצח בבחירות לאסיפה היה רוב מוחלט - ומולו ניצב מחנה אחד, של המיעוט שהפסיד.

זה לא קרה בבחירות האחרונות. "החזית העממית החדשה" – תלכיד אד הוק של מפלגות שמאל – זכתה במספר הרב ביותר של מושבים (182), אבל רחוק מאוד מהרוב המוחלט (289). ואם לא די בכך, האסיפה מחולקת כעת לא בין שניים אלא שלושה גושים שאינם יכולים להתכנס ולמשול יחד, לפחות לא בתצורתם הנוכחית. זו הסיבה העיקרית שהנשיא מקרון דחה אתמול את מכתב ההתפטרות של ראש הממשלה גבריאל אטאל, איש מפלגתו, והשאיר אותו בתפקיד ראש ממשלה זמני לפחות עד לאחר המשחקים האולימפיים, שעומדים להתחיל בפריז, אולם ברור שאחריהם יצטרכו להתרחש שינויים פוליטיים – או שצרפת תיכנס לשיתוק שיפגע בתפקוד המדינה, בכלכלתה ובמעמדה הבינלאומי.

מלאכת ההרכבה תהיה קשה במיוחד. לפי החוקה, הנשיא הוא שממנה את ראש הממשלה, ולפי הנוהג מדובר בראש המפלגה הגדולה ביותר. הדבר גם הגיוני משום שראש ממשלה כזה צריך להיות בעל רוב באסיפה ולא להיות מודח בהצבעת אי אמון. הפעם, לא רק שאין רוב ברור לאף מועמד, אלא שגם מלנשון אינו מקובל כמועמד לראשות ממשלה על ידי חלק מבעלי בריתו, ו"החזית" לא הציגה תחתיו כל מועמד חלופי שיהיה מוסכם על חלקיה. ואם לא די באלה, יש גם את עניין הפסילות ההדדיות: מלנשון, למשל, מתנגד לאפשרות של שת"פ עם גוש המרכז של מקרון, וגם ראש המפלגה של מקרון, סטפן סז'ורנה, שלל כל הסכם עם מפלגות קצה כמו "צרפת הבלתי כנועה".

אז מה התרחישים ה(בלתי)אפשריים?

קוהביטציה

על כל קשייה, היא בכל זאת אופציה. מלנשון ושניים מעמיתיו להנהגת "החזית", אוליבייה פורה הסוציאליסט ומארין טונדלייה, ראשת המפלגה האקולוגית, דרשו זאת במפורש.

בהנחה שלמקרון לא תהיה ברירה, ראש ממשלה וקבינט מהשמאל יצטרכו להעביר חוקים באסיפה באמצעות צווים – פרוצדורה שנקראת 49.3 וזכתה לקיתונות של ביקורת הן משמאל והן מימין כאשר יושמה על ידי הקבינט של מקרון באסיפה היוצאת. לתסריט הזה יש גם התנגדות פנימית בתוך החזית.

ממשלה זמנית

למעשה, היא החלה דה פאקטו עם דחיית התפטרותו של אטאל. לאחר הדחיה, אמר ראש הממשלה (היהודי במוצאו, אגב) כי הוא מוכן להישאר בתפקיד ככל שיידרש – כלומר, עד שיימצא מחליף. אולם ממשלה זמנית כזו תתקשה לתפקד לאורך זמן, וכבר ב-18 ביולי – הישיבה הראשונה של כנס האסיפה – תוכל להיות מודחת בצבעת אי אמון ולאבד לגיטימציה: לממשלה יש כעת בסך הכל 168 מושבים.

הרכבת קואליציה מעבר לגושים

בגרמניה, איטליה והולנד נהוג להרכיב קואליציה אחרי הבחירות, מה שמאפשר בהיעדר רוב מוחלט לאחד הכוחות, ליצור ממשלות מתפקדות על בסיס פשרה. בצרפת הקואליציות – אותם גושים גדולים כמו "החזית העממית החדשה", למשל – מורכבות לפני הבחירות, וזאת מתוך ההנחה שישיגו רוב לממשל. הפעם זה לא קרה, והיעדר של מסורת להרכבת קואליציה לאחר שברורה חלוקת הכוחות, רק תוסיף על הקושי הקיים.

עם זאת, למרות קולות הפסילה של שיתוף פעולה, יש גם קולות בשמאל שכבר מדברים על הצורך לחשוב מחוץ לקופסה. "עלינו להתחיל לחשוב כמו מבוגרים – לדבר, לדון, לקיים דיאלוג", אמר רפאל גלוקסמן, ראש אחת הסיעות שמרכיבות את המחנה הסוציאליסטי בשמאל. בימין-מרכז, אדואר פיליפ, ראש הממשלה לשעבר וראש אחת הסיעות המזוהות עם מקרון, גם קרה לגמישות. פוטנציאלית, הדברים עשויים להוביל – ואולי אף לאלץ – פרישה של סיעות ומחוקקים מהגושים האידיאולוגיים לטובת גיבוש רוב עבור יצירת קואליציה מושלת.

בינתיים אין בקולות האלה די, הגם שלא ברור איך אפשר יהיה לגבש מצע משותף עם ניגודים כל בולטים בין הפלגים בפוליטיקה הצרפתית, אבל ייתכן שבחלוף הזמן הם יתרבו.

ממשלת מיעוט

שתי הממשלות האחרונות, זו של אליזבת בורן וזו הנוכחית והזמנית של גבריאל אטאל, התבססו על 246 קולות מתוך 577 באסיפה, כלומר על 43% מהמושבים. הסיבה היחידה ששרדו היא שהימין והשמאל לא הצליחו לשתף פעולה כדי להדיח אותן.

הבעיה הזו עומדת לפתח כל אחד מהגושים. למשל, אם "החזית" תשמש בסיס לממשלת מיעוט, היא תצטרך תמיכה שקטה או לפחות הימנעות של 94 מחוקקים מהגושים האחרים כדי להעביר חוקים. ממשלת מרכז תזדקק ל-121 מחוקקים שאינם מהגוש, אם כי לכאורה קל להשיג קולות הקרובים למרכז. כמובן שכל ממשלה כזו תהיה תחת איום מתמיד של הצבעת אי אמון – בהנחה ששני הגושים האחרים יסכימו לשתף פעולה.

ממשלה טכנוקרטית

בהיעדר הסכמה, יכול מקרון למנות באופן תקדימי קבינט שיורכב ממומחים בלתי מזוהים פוליטית כדי לנהל את המדינה, פשוטו כמשמעו. הקושי הוא שקבינט כזה יעסוק רק בתחזוקה ויזדקק לקונצנזוס באסיפה כדי להעביר רפורמות כלשהן. באיטליה ניסו זאת כמה פעמים, אולם ממשלה כזו לא יכולה להחזיק זמן רב בהיעדר לגיטימציה. ולפי החוקה הצרפתית, אי אפשר לקרוא לבחירות חדשות לאסיפה אלא בחלוף שנה.