ההפגנות האנטי־ישראליות, ההתפרעויות תחת דגלי חמאס ואש"ף בקמפוסים האמריקניים, והמצטרף האחרון לטרנד - קמפיין הכרזות הנאלח במיוחד "אונס זה התנגדות", שמפאר את האלימות המינית כלפי יהודים - כל אלה גורמים לפעמים לישראלי הממוצע לחשוב שדרכו של העולם המערבי נפרדה סופית מדרכה של ישראל.

הוא רואה את היפוך היוצרות המדהים, שבו ישראל, הקורבן, מוצגת כהתגלמות הרוע, ואילו הטובחים ביהודים זוכים לליטוף, ומגיע למסקנה שכולם נגדנו. אלא שזאת מסקנה רחוקה מאוד מהמציאות - כפי שאפשר להיווכח מכינוס CPAC שהתקיים בבודפשט בשלהי אפריל.

מסגרת הגג של CPAC (Conservative Political Action Conference) מאחדת תחתיה את השמרנות המודרנית, או במילים אחרות - את הימין הלא מתנצל מכל רחבי העולם. הרעיון להעצים ולהניע את הדוגלים בשמרנות אידיאולוגית לפעולה פוליטית מתואמת באמצעות מפגש נולד בארה"ב ב־1974. בוועידת CPAC הראשונה, שהתקיימה באותה השנה, הנאום המרכזי נישא בידי מושל קליפורניה הנמרץ, רונלד רייגן שמו. בחלוף שש שנים הוא נכנס לבית הלבן, ויישם משם הרבה מהעקרונות שנכללו בנאום שנשא - החל מהמאבק הבלתי מתפשר באימפריית הרוע הסובייטית וכלה במדיניות הכלכלית. מאז, במת CPAC נהנית מהילה של יוקרה. כל ה"מי ומי" של המחנה הרפובליקני המורחב, מהנשיאים ועד לפובליציסטים משפיעים, מגיעים אליה בכל שנה, ומה שחשוב אף יותר - הערכים שמועלים בה על נס זוכים להפוך למדיניות, לפחות כשהרפובליקנים בשלטון.

הפורמט של CPAC היה כה מוצלח, שלפני שנתיים הוא הועתק לאירופה. באופן טבעי כמעט המרכז לזכויות יסוד, שמקורב רעיונית למפלגת השלטון בהונגריה, נבחר לארח אותו. בעיני השמרנים ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן סימל את השילוב של היעדר הפשרנות האידיאולוגית עם היכולת ליישם בהצלחה את העקרונות המוצהרים שלו. השנה ועידת CPAC התקיימה בבודפשט בפעם השלישית ברציפות, בהדר ובפאר שכללו קבלת פנים חגיגית על במת האופרה, ובהשתתפות מאות צירים ומשפיענים מעשרות מדינות מרחבי העולם. השנה ישראל כיכבה בכנס יותר מאי־פעם.

ישראל בקונצנזוס

למעשה, היחס כלפי ישראל הפך להיות הדבק המאחד של הכוחות השמרניים בעולם. בנושאים אחרים יש דווקא לא מעט מחלוקת בין מפלגות הימין מהמדינות השונות. קחו את המלחמה באוקראינה למשל: הרבה מבאי CPAC הוקיעו מהבמה את התוקפנות הרוסית ונשבעו להגן על אוקראינה ועל הבחירה בחירות ובדמוקרטיה, שאותה היא מגלמת, בכל האמצעים. מנגד, הרבה אחרים - ובראשם אורבן עצמו - נקטו קו הפוך לגמרי. הם קראו להפסיק את המלחמה באמצעות הושבת הרוסים והאוקראינים ליד שולחן משא ומתן, גם אם משמעות הדבר היא להכיר בעובדות התוקפנות הרוסית בשטח ולהכשיר חלקים מהכיבוש הרוסי.

עם היבחרה של מלוני נפוצו תקוות שהיא תציב את איטליה בראש הבלוק הפרו־ישראלי באירופה, המציאות התגלתה כשונה במקצת

לעומת זאת, ביחס לישראל שררה ב־CPAC תמימות דעים מוחלטת, שהיתה יכולה לסדוק ולקעקע את תחושת הנרדפות האופפת את אולפני הטלוויזיה בארץ. השרים והח"כים הישראלים שהגיעו לכינוס (גילה גמליאל, עמיחי שיקלי, עמית הלוי ואוהד טל) הפכו לאורחי הכבוד וזכו למחיאות כפיים מקיר לקיר. הדוברים האחרים התחרו ביניהם בדברי תמיכה בלתי מתפשרים בישראל.

גם כשירדו מהבמה ושוחחו זה עם זה בלי מיקרופונים, התמיכה החד־משמעית בישראל כיכבה. בניגוד לפורומים אחרים, ב־CPAC אף אחד לא ביקש לאזן, ולא השמיע לצד דברי הסולידריות עם המדינה היהודית הטפות שמכוונות לכבול את ידיה. "אנחנו לא סובלים מעיוורון מוסרי", ציין בהקשר זה אחד מחברי הפרלמנט האיטלקי, שהסתודדו במרפסת הארמון של ראש ממשלת הונגריה, והנוכחים האחרים החרו החזיקו אחריו בשלל שפות ומבטאים.

כאן כדי להישאר

מעודדת במיוחד היא העובדה שתמיכת מפלגות הימין בישראל לא נראית כאופנה חולפת. ביסודה מונחים ערכים משותפים, כמו ערכי המשפחה של התרבות היהודית שאומצו בתרבויות אחרות, וגם אתגרים משותפים, כמו השאיפה לשמר ריבונות של מדינות לאום. רוב דוברי הוועידה בחרו לכנותם "ערכי הציוויליזציה היהודית־נוצרית" - מה שאותת מייד על שני כוחות שמאיימים עליה, לעיתים בנפרד ולעיתים בשילוב ידיים: התנועות הפרוגרסיביות והתנועות האסלאמיסטיות.

אדוארדו בולסונארו, בנו של נשיא ברזיל לשעבר ז'איר בולסונארו וחבר פרלמנט מבטיח בפני עצמו, ניסח זאת באוזניי בלי תקינות פוליטית: "אנחנו מבינים שאתם הישראלים עומדים בקו הראשון של המלחמה מול אלה שרוצים להשמיד את כולנו, את כל העולם החופשי. אם אתם תיפלו, חס וחלילה - הם יבואו אלינו. אתם זה אנחנו, ולכן כולנו חייבים לעמוד יחד איתכם".

המילים החדות של בולסונארו הבן הדהדו בראשי, והעלו תהייה מה קורה עם דברי התמיכה כשמגיעה שעת המעשה. במבחן הזה לא כולם עומדים בהצלחה. קחו, למשל, את ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני. עם היבחרה לתפקיד נפוצו התקוות שהיא תציב את מדינתה בראש הבלוק הפרו־ישראלי באירופה ותפסיק את השיח שמבקש לכפות על ישראל הקמת מדינה פלשתינית. המציאות התגלתה כשונה במקצת: רומא של מלוני אמנם ידידותית כלפי ישראל, אבל המעבר לעמדה פרו־ישראלית חד־ערכית לא קרה, לפחות עדיין.

"אבי טעה"

אדוארדו בולסונארו מכיר את הבעיה, ומאשר שלא בכל המקרים הימין יודע למשול ולהפוך את עקרונותיו המוצהרים למדיניות ישימה ומיושמת. "אבי טעה כשלא העביר את שגרירות ברזיל בישראל לירושלים, כפי שרצה והתכוון", הוא מודה בפה מלא, ומביע תקווה שלאחר מהפך נוסף במדינתו, כשהימין שוב יעלה לשלטון - הדבר הנכון ייעשה, והדגל הברזילאי יתנוסס בשמי בירת ישראל. בולסונארו אינו היחיד בהקשר זה. גם סנטיאגו אבסקל, ראש מפלגת ווקס האופוזיציונית בספרד, מבטיח לדרוש ולהשיג את העברת השגרירות של ארצו אם רק יקרה שם המהפך.

הציפייה למהפכים היתה המוטיב המרכזי השני של ועידת CPAC, לצד התמיכה בישראל. השנה הנוכחית היא ה"super year" בעיני מפלגות הימין ברחבי העולם. אם לא די בכך שרבות מהמדינות צפויות לקיים השנה בחירות ארציות, בעוד פחות מחודש אזרחי מדינות האיחוד האירופי ילכו לקלפיות כדי להחליף את הרכב הצירים בפרלמנט האירופי. לפי כל הסקרים מפלגות הימין בכלל, ובפרט המפלגות שיוצגו ב־CPAC, צפויות לרשום הישגים אלקטורליים מרשימים. אם התחזיות יתאמתו, ייתכן שהקואליציה שתקום בבריסל לא תכלול את מפלגות המרכז־שמאל, ואז הכוחות הפרו־ישראליים ביבשת יוכלו לא רק לדבר אלא גם להוציא את הבטחותיהם אל הפועל. בתסריט כזה ניתן יהיה לראות אם הפופולריות של ישראל ב־CPAC תתורגם להישגים מדיניים.

הבחירות בארה"ב כמפתח

מעל לכל אלה מרחפות כמובן הבחירות לנשיאות ארה"ב. משתתפי CPAC לא אוהבים את מושג הגלובליזם, אבל לפחות בהקשר זה הם מסכימים שלתוצאות הבחירות בנובמבר יהיו השלכות גלובליות ברורות. זהות היושב בבית הלבן בארבע השנים הבאות תכריע גורלות הרחק מגבולות ארה"ב, אבל נדמה שהכוחות השמרניים יתעצמו בכל מצב. אם טראמפ ינצח, ה"בוסט" שיקבלו מוושינגטון יסייע להם להגיע לשלטון במקומות אחרים. אם ביידן יזכה - כהונתו השנייה תהווה גורם מלכד וממריץ עבור כל בוחר, בכל מדינה שהיא, שהאג'נדה הפרוגרסיבית של שולי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב היא לצנינים בעיניו.

מעודדת במיוחד היא העובדה שתמיכת מפלגות הימין העולמי בישראל לא נראית כאופנה חולפת, וביסודה מונחים ערכים ואתגרים משותפים לנו ולהם

בלי קשר לתוצאות הבחירות במהלך ה"super year", נראה שאת תהליך הגלובליזציה של הכוחות השמרניים לא ניתן יהיה לעצור. "במהלך ההיסטוריה דווקא השמאל ידע להתעצם באמצעות הקמת מסגרות ושיתופי פעולה גלובליים, מימי האינטרנציונל הקומוניסטי ועד לתנועת ה'ווק' של ימינו אנו", אומר מיקלוש סנטו, ראש המרכז לזכויות יסוד, ומציין שההישגים של התנועות האלה אפשרו לאנטישמיות ולשנאת ישראל לפרוץ החוצה לרחובות ולקמפוסים. "המטרה של CPAC בהונגריה היא לא פחות מאשר לארגן קואליציה עולמית של כוחות אנטי־ווקיסטיים, במטרה להתמודד עם הנדסת התודעה של אידיאולוגיית הווקיזם, כפי שהתמודדנו עם הנדסת התודעה של הבולשביזם".