במשך שנים אני מצלם עבור צה"ל, גם באימונים של פיקוד העורף שמדמים רעידת אדמה. תמיד שאלתי את עצמי באותם רגעים מה קורה בפעולות חילוץ אחרי רעידת אדמה אמיתית. ובתוך רגע אחד קיבלתי את התשובה.
אני מוצא את עצמי בעיר שלמה שנהרסה, מביט לעבור התושבים שרק לפני 24 שעות חייו את חייהם, גרו בבתיהם – ולפתע אין להם כלום. קשה שלא להבין על מה חושבים אלו שאיבדו את ביתם – איך יהפכו מאוד מהם לפליטים או עקורים ואיך יעברו לגור באוהל, כשבחוץ קר וכשבקרוב ישוב הקיץ.
בין ההריסות העיניים נעצרו על החפצים של הילדים – בובה, זוג אופניים, תיק בית ספר – ילדות שפסקה לה ברגע אחד. ובזווית אחרת ערמה של חפצים אישיים – בגדים ותמונות, חיים שלמים בתוך דלי אחד, בניין שלם, עשרות משפחות, מאוד אנשים וכל אחד והזכרונות שלו.
ולצד הבניינים ההרוסים, נמצאים אלו שלא קרסו, אך השברים והסדקים של אבני הבניין הם עדות פיזית לכך שהם לא ראויים למגורים – גם מי שזה היה הבית שלו, לא יוכל יותר לשוב. אך יש רגע אחד להתנחם בו, כמה כאלו למען האמת, המלאכים בכחול לבן – אנשי צה"ל ואיחוד הצלה – שהפכו לתקווה האחרונה של התושבים המקומיים, שצופים בהם מחפשים את יקיריהם.
בין שלל התמונות שתראו כאן בחרתי שתיים כדי לתאר אותן ולתת להן מקום של כבוד. התמונה הראשונה היא של מגרש המשחקים בו שיחקו ילדי השכונה רק לפני כמה ימים, שהפך לאזור מלחמה. את התמימות של הילדים החליפה זעקה של חיים. מתקן השעשועים שכל ילד מכיר, הפך למקום היחיד שבו ישנו אנשים בלילות הקרובים. הילדים הקטנים טרם הצליחו לעכל את ממדי האירוע.
התמונה השנייה היא של גופה שנותרה על ספסל ולצידה אדם אחד. אם יש תמונה שיכולה לתאר את מה שהתרחש בטורקיה, זאת התמונה הזאת. שני שקים בגדלים שונים עם פתקית קטנה שם רשומים הפרטים של הנפטרים. המון אנשים עברו ליד והסתכלו על הפתק. פחד גדול היה על פניהם - האם הם סוף סוף איתרו את קרובי משפחתם? ואם לא - שמחו וקיבלו תקווה קטנה. אדם אחד התיישב על הספסל ולא קם. דמעות רבות דלגו מעיניו.
