תומאס סטאניסלובאס אמור היה להעמיד את רשויות המשפט בגרמניה בפני דילמה מוסרית קשה. עורך הדין לזכויות האדם והפעיל החברתי הליטאי בן ה-39 מבקש מגרמניה להעניק לו מקלט פוליטי, לאחר שבית משפט בארצו הטיל עליו עונש מאסר לשלושה חודשים וקנס כספי בגובה כ-2,500 אירו לאחר שניתץ לוח זיכרון המנציח את שמו של אחד ממשתפי הפעולה הליטאים הבכירים עם הנאצים שהיה לו חלק בשואת יהודי ליטא. לצערו, הרשויות בגרמניה אינן נענות בחיוב לבקשתו.
סטאניסלובאס ניתץ את לוח הזיכרון ליונאס נורייקה בבירה וילנה באפריל 2019, שבועיים בלבד לאחר שבית משפט ליטאי דחה את תביעתו של פעיל הזיכרון היהודי-אמריקני גרנט גוצ'ין להסיר את הלוח. עשרות מבני משפחתו של גוצ'ין נרצחו במהלך השואה בליטא. "לוח הזיכרון הוצב ב-1997", מספר סטניסלובאס ל"ישראל היום". ״לאחר שגוצ'ין הפסיד במשפט, היה ברור שהרשויות בליטא לא יעשו דבר נגד מחוות הכבוד הציבורית לפושע הנאצי הזה, ולכן החלטתי לקחת את הדין לידיי ולנתץ את לוח הזיכרון. יש עוד עשרות מקרים של הנצחת פושעים נאציים ליטאים ברחבי המדינה, והרשויות לא עושות דבר כדי להתמודד עם הפרק השחור הזה בהיסטוריה הלאומית שלנו. חשבתי שבגרמניה אמצא תמיכה למאבק הזיכרון הזה, אבל כנראה שהייתי נאיבי מדי. בקרוב תוקף הדרכון שלי יפוג, ושגרירות ליטא לא תנפיק לי חדש – וכך אהפוך לפליט חסר מסמכים, שמעל ראשו מרחפת סכנת הסגרה. אם הגרמנים ידחו את בקשתי, אתחיל לפעול לגינוי כלל אירופי של ליטא בגלל הנצחת זכרם של פושעים נאציים".
WATCH: Human Rights lawyer destroying a memorial plaque in Vilnius, #Lithuania to a Nazi collaborator and killer of Jews - Jonas Noreika.
— Hananya Naftali (@HananyaNaftali) April 23, 2019
Well done! 👏 pic.twitter.com/7aEoREAfCM
סיפור חייו של יונאס נורייקה הוא סיפורה של ליטא במחצית הראשונה של המאה הקודמת. נורייקה נולד ב-1910 למשפחה מרובת ילדים, ולמרות התנאים הכלכליים הלא פשוטים הוא הצליח להפוך למשפטן ולקצין בצבא הליטאי שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עם כיבושה של ליטא בידי ברית המועצות ב-1940, הוא ירד למחתרת והצטרף למאבק הפרטיזני נגד הרוסים.
כשליטא נכבשה בידי הגרמנים שנה לאחר מכן, הפך נורייקה למשתף פעולה עם הנאצים ולפקיד בכיר בממשל משתפי הפעולה הליטאים. למעשה, נורייקה היה הפקיד הנאצי הבכיר ביותר בליטא. עם הכיבוש הגרמני, החלו הליטאים בסיוע פעיל ביותר לחיסולה השיטתי של הקהילה היהודית במדינה, שמנתה כ-220,000 אנשים – רובם התגוררו בבירה וילנה.
96% מכלל יהודי ליטא נרצחו עד לכיבושה מחדש של ליטא בידי ברה"מ ב-1944. נורייקה, שהיה אחראי לגירושם של יהודים לגטאות, משם נשלחו למותם, ולהחרמת רכושם וחלוקתו, נשלח בעצמו על ידי הגרמנים ב-1943 למחנה הריכוז שטוטהוף לאחר שהואשם בפעילות לאומנית ליטאית. הוא הועבר לידי הסובייטים לאחר המלחמה, והוצא על ידם להורג ב-1947 בשל פעילותו נגדם. נורייקה נחשב מאז לגיבור לאומי ליטאי וזכה במחוות הוקרה לאחר שליטא השיגה מחדש את עצמאותה ב-1990, תוך התעלמות מוחלטת מחלקו בשואת יהודי ליטא.
הסוד שהתגלה במקרה
מי שתרמה רבות לחשיפת חלקו של נורייקה בשואה ולדרישה מהרשויות הליטאיות לחדול להתייחס אליו כאל גיבור לאומי היא נכדתו של נורייקה, העיתונאית האמריקנית סילביה פוטי, שנולדה ב-1961 ב"ליטא הקטנה", שכונת מהגרים ליטאים בדרומה של שיקגו. אמה של פוטי ביקשה ממנה על ערש דווי לכתוב ספר שינציח את גבורת אביה, סבה של סילביה, וזה יצא לאחרונה לאור בליטא עצמה. בימים אלו הוא פורסם בארה"ב במהדורה חדשה תחת שמו המקורי, סערה בארץ הגשם, אך פרויקט ההנצחה המיוחל שינה כיוון באורח דרמטי.
"הפעם הראשונה ששמעתי על מעורבותו של סבי בשואה הייתה כשהבאתי את אמי וסבתי לקבורה בליטא ב-2000", מספרת פוטי בראיון ל"ישראל היום". "לאחר מכן, אחי ואני הוזמנו לבקר את בית הספר שנקרא על שם סבי בעיירת הולדתו שבצפון ליטא. קידמו את פנינו בכבוד רב כנכדיו של נורייקה. התלמידים שרו שירים, החזיקו פרחים בידיהם. סיפרתי למנהל על פרויקט הספר המתוכנן שלי ושאלתי אותו למה הוא קרא לבית הספר על שם סבי. הוא הסביר לי, שבעבר בית הספר נקרא על שם גיבור רוסי, מאחר שליטא הייתה כבושה בידי הסובייטים. כשליטא קיבלה את עצמאותה, חיפש בית הספר שם חדש של פטריוט ליטאי טוב. מאחר שסבי נולד בעיירה שלהם ונחשב לגיבור לאומי גדול, בחרו בו".
לדבריה, אז המנהל משך אותה הצדה והוסיף בלחישה: "את יודעת, היו לי הרבה מאוד בעיות בגלל הבחירה הזו'. שאלתי אותו 'בעיות מצד מי?', והוא ענה – 'היהודים'. שאלתי אותו מה היו הבעיות, הוא הסתכל עליי במבט שכאילו אמר שהייתי צריכה לדעת יותר, ואמר שהוא הואשם ברצח יהודים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על כך. זה היה עבורי הלם גדול. הרגשתי שמישהו הכניס לי מהלומה בבטן, כל מה שהאמנתי על סבי אותגר על ידי הדברים הללו. המנהל ניסה להרגיע אותי ואמר שאלה שמועות של הקומוניסטים, אבל לא הצלחתי להתעלם מזה. נכנסתי למצב של הכחשה, אבל לבסוף התחלתי עבודה רצינית על הכיבוש הנאצי בליטא וחלקו של סבי בו".
אמא שלך לא ידעה דבר על מה שסביך, אבא שלה, עשה?
"אמי נולדה ב-1939, עזבה את ליטא עם אמה ב-1944 והגיעה לארה"ב ב-1956. אני מאמינה שהיא שמעה את השמועות על סבי. היא רצתה שאכתוב רק על הצד ההרואי שלו, היא חיה כל חייה בהכחשה. היא לא חקרה את העבר כפי שאני עשיתי. אני מבינה את ההכחשה שיש לליטאים, שכן אני עצמי חוויתי אותה. אבל עבדתי קשה מאוד להתגבר עליה בגלל המשימה שקיבלתי לכתוב את הספר. זו הדרך שבה התמודדתי עם העבר הזה. איני בטוחה שרבים יהיו בעלי מוטיבציה דומה לזו שלי".
מה היה הרגע שבו החלטת להתחיל ולכתוב?
"למדתי שסבי היה הליטאי בעל הדרגה הגבוהה ביותר תחת הנאצים באזור. הוא חתם על מסמך שקרא לכנס את כל היהודים והיהודים למחצה במחוז, ולשלוח אותם לגטו שהוא הקים. תוך שישה שבועות, יותר מ-2,000 יהודים שנשלחו לגטו הזה, מתינוקות ועד לזקנים, נרצחו. זה היה המסמך שהוכיח לי שחור על גבי לבן מה הוא עשה. החתימה שלו הייתה עליו, ואז הבנתי שלא מדובר רק ב'שמועה'. אמי סבתי כל הזמן דיברו עליו בפניי ובפני אחי, הייתה לו נוכחות בבית. למרות שלעולם לא פגשתי אותו, הרגשתי שהכרתי אותו".
Don’t miss the next free #Webinar with @EchoesReflect
— Yad Vashem School (@yadvashemschool) February 1, 2022
“How I discovered my Grandfather was a War Criminal” - High School teacher Silvia Foti will join us to share her fascinating story.
February 3, 3-4 PM EST
To Register: https://t.co/c11DeXkYBk#Holocaust #distancelearning pic.twitter.com/DQ3jHChvCr
פוטי ביקרה לפני כחודש בישראל בהזמנת התאחדות יוצאי ליטא בישראל להרצאה על ספרה. זה היה ביקורה השני בארץ. בפעם הראשונה היא הגיעה ארצה ב-2019 עם הקהילה הדתית שבה היא חברה כדי לסייר בישראל. למרות נושאו המרתק של הספר, אין עדיין תוכנית לפרסמו בעברית. פוטי נמצאת בקשר עם סטאניסלובאס, אך עדיין לא פגשה אותו אישית. "ניהלנו תכתובת אי-מיילים והיינו בקשר מאז שהוא הרס את לוח ההנצחה לסבי", היא מספרת, "יש לי רגשות מעורבים לגבי מה שהוא עשה. חצי ממני מבין את הפעולה, שנבעה מתסכול מכך שמפארים כגיבור אדם שהשתתף בשואה ושממשלת ליטא לא עשתה דבר לשנות את הגישה הזו. אני מבינה את התסכול שלו והוא עשה את שיכול היה לעשות. אבל החצי השני שלי לא מאמין בפעולת ונדליזם נגד רכוש כלשהו".
יש בעיה גדולה מאוד עם גישת הרשויות בליטא וסירובן לקבל אחריות על חלקם של הליטאים בשואה. את עצמך היית קורבן של הגישה הזה בגלל הספר שכתבת, לא?
"כן. הממשלה הליטאית לא תקפה אותי ישירות, אלא דרך 'המרכז לחקר הג'נוסייד וההתנגדות'. מאחר שזה גוף ממשלתי, אני מניחה שכן ניתן לומר שהייתי קורבן של הרשויות. המרכז מתעסק בעיקר במה שמכונה 'הג'נוסייד הסובייטי', למרות שמה שקרה לליטאים לא באמת היה ג'נוסייד. אני לא היסטוריונית ולא אקדמאית, אלא עיתונאית. אני אדם חושב שיכול לחשוב באופן ביקורתי. סבי חתם על מסמכים שחייבו את היהודים לעבור לגור בגטו שהוא ביקש להקים, והיהודים הללו נרצחו. ובעודו חותם על המסמכים הללו, הוא קרא לחלוקת הרכוש של היהודים. כלומר, הוא ידע שהם לא יחזרו".
איך הקהילה הליטאית בארה"ב הגיבה על הספר? את מבחינה בהבדל בין תגובתה לתגובות בליטא עצמה?
"הייתי אומרת שהליטאים בארה"ב יותר מתנגדים לספר מהליטאים בליטא, למרות שגם שם אין תמיכה רחבה בספר. אני מרגישה יותר נוח לדבר על הספר בליטא ומזמינים אותי לשם לדבר עליו, שעה שכאן כלל לא. הליטאים בליטא יכולים להיות יותר גמישים ובעלי חשיבה חופשית, כי הם לא צריכים להוכיח את הרגש הלאומי שלהם"
יש הבדל בין ימין ושמאל בליטא בכל הנוגע להכרה באחריות להיסטוריה של השואה?
"הלאומנים מאוד מתנגדים לספר שלי, והשמאל הפרוגרסיבי פתוח יותר להבנת הנושא. סבי הוא לא הפושע היחיד שזכה להנצחה, והוא כנראה גם לא הנורא ביותר מבין הפושעים המונצחים. שאלו אותי מדוע איני עוזרת בחשיפתם פושעים אחרים – ובכן, הם לא היו סבי. העובדה שהוא היה סבא שלי הכתה בי אישית, מאוד. אני מקווה שהממשלה הליטאית תתחיל סוף-סוף לפעול בעניין. כשהייתי בישראל, נפגשתי עם השגרירה הליטאית והייתה לנו שיחה מאוד טובה ופתוחה. היא הליטאית הרשמית הראשונה שאני פוגשת שנראתה מאוד פתוחה לנושא, היא הפיחה בי תקווה רבה".
