כאשר הנשיא בוריס ילצין נעשה חלש וחולני באופן שכבר לא היה אפשר להסתיר, "המשפחה" - חוג בני ביתו ומקורביו - חיפשה מועמד שיוכל לשמש כנשיא, אך כזה שלא יפגע בסטטוס-קוו של הכוחות השונים בצמרת הרוסית.
המועמד נמצא בקלות: ולדימיר פוטין, בשנות השמונים איש קג"ב ובשנות התשעים פקיד בעיריית סנט פטרבורג, שהתגלגל למוסקבה והתקדם לראשות שירות הביטחון ואחר כך גם לראשות הממשלה באופן כמעט מקרי.
כך, בסוף 1999, הכריז לפתע ילצין במשדר לרגל השנה האזרחית החדשה על פרישתו - ומינוי זמני של פוטין כמחליפו.
היום (שלישי) מלאו 25 שנה בדיוק לערב הדרמטי הזה בתולדות רוסיה, ששינתה מאז את פניה לבלי הכר. ההשתלטות על ערוצי הטלוויזיה, הכפפת האליטות, התחמקות מטיפול במשברים וזלזול גובר והולך בחיי אזרחים - הצעדים המטרידים הופיעו כבר בראשית דרכו של פוטין בקרמלין, אולם מעטים היו מנחשים כיצד ידרדר המחליף המפתיע של ילצין את הדמוקרטיה הרוסית השברירית לדיקטטורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
