"כל העולם בגד בנו, נותרנו לבד": עדות מהבריחה מנגורנו קרבאך לארמניה

מראות בכפר זבוך לא יכולים להשאיר אף אחד אדיש. נחיל המכוניות והאנשים שמזדחל אט־אט לעבר הגבול עם ארמניה עצום כל כך, עד שהמחזה כולו נצבע מיד בצבעים היסטוריים ומבהיר למתבונן מן הצד את העובדה הפשוטה: הניצחון המוחץ של אזרבייג'ן על הבדלנים הארמנים של חבל נגורנו קרבאך ישנה את מפת הקווקז לתמיד.

הדרך מסטפנקרט, בירת רפובליקת נגורנו קרבאך, לגבול עם ארמניה אורכת רק 80 ק"מ, אבל בימים אלה היא הפכה לפקק אינסופי של מכוניות עמוסות אנשים ופקלאות. סרוב, אב משפחה בת 5 נפשות, שלא שש לגלות את שם משפחתו, מספר שעשה את הדרך עם ילדיו ואשתו בשלושה ימים מתישים. ה"לאדה" הישנה של סרוב היא הרכב הנפוץ ביותר בפקק, אבל לא חסרות בו גם מכוניות חדישות ויקרות יותר. הבדלי הכנסה ופערים כלכליים נמחקו באחת, לפחות למראית עין.

בצרה הזאת, שנחתה על ראשי הארמנים של נגורנו קרבאך, נדמה שכולם שווים. "עזבנו את הכל בלי לחשוב יותר מדי", הוא מודה. "לא מעלה על דעתי שנישאר לחיות תחת השלטון האזרי, נסתכן ונסכן את חיי הילדים, בטח לאחר שהעולם כולו בגד בנו".

המילים של סרוב מסכמות היטב את ההרגשה של הפליטים הארמנים שעות ספורות לפני שהם חוצים את הגבול ועוזבים את מה שהיה עבורם ועבור אבותיהם בית. מבחינתם, כולם נטשו אותם: ארמניה מולדתם - משום שלא הציבה מול אזרבייג'ן כוח צבאי ראוי לשמו ובחרה שלא להתעמת מול הצבא האזרי שנשלח להשתלט על נגורנו קאבאך; רוסיה - משום שלא עמדה בציפיות שתלו בה וכוח שמירת השלום שלה עמד מנגד בלי מעש במקום לשמש חיץ מול האזרים; והמערב - משום שלא שש להרתיע את אזרבייג'ן באיומים מדיניים.

"נותרנו לבד", משלים סרוב את הניתוח הגאופוליטי שלו ונאנח. האכזבה שלו מהרוסים חריפה במיוחד. בשעה שאנחנו משוחחים אתרי החדשות הרוסיים מדווחים על טונות של סיוע הומניטרי שמובא לכאורה על ידי החיילים הרוסים לסטפנקרט ומחולק לתושבים של נגורנו קרבאך. "הם לא מתביישים לשקר בעזות מצח", מפטיר סרוב ומתבל את קביעתו בקללה רוסית. "בסטפנקרט לא נשארו תושבים כלל - אין למי לחלק, כל הארמנים עזבו".

המספרים היבשים מאמתים את העדות של סרוב ואת מראה העיניים. בתוך כמה ימים כמעט 100 אלף ארמנים חצו את הגבול לארמניה, ואם נשער שכמה רבבות עדיין מסתופפים בכבישים הצרים של נגורנו קרבאך בדרך אל הגבול, המסקנה היא שכל הארמנים עוזבים את החבל: על פי רוב ההערכות, אוכלוסיית החבל נעה בין 120 אלף ל־150 אלף איש.

אף על פי כן האווירה באזור הגבול לא משדרת סכנה. מעברי ההרים והעמקים נראים פסטורליים מתמיד, וקולות ירי לא נשמעים בסביבה. החיילים האזרים, שמוצבים בסמוך למסדרון הבריחה של הארמנים, קורקטיים, מנומסים וחייכנים. הרשויות של אזרבייג'ן הושיטו יד לתושבים הארמנים של נגורנו קרבאך והציעו לנהל עם נציגיהם שיחות להבטחת השתלבותם הבטוחה באזרבייג'ן. סבב אחד של שיחות התקיים בשבוע שעבר, אבל העזיבה המסיבית של הארמנים ככל הנראה תייתר את התהליך. בעוד ימים אחדים לא יישאר את מי לשלב.

נציגי הממשל האזרי הודיעו שאין לארמנים ממה לחשוש, אבל הם לא ממש יוצאים מגדרם כדי לשכנע את הבורחים לעצור. קשה להאשים אותם: העוינות וחוסר האמון בין שני העמים כה קשים שאולי הפרדת האוכלוסין בפועל היא צעד בלתי נמנע.

במקביל לבריחת האזרחים, היחידות הצבאיות של הבדלנים הארמנים מתפרקים מנשקם. כאן דווקא נמצא תפקיד לכוח לשמירת השלום הרוסי - כדי לשכך את תחושת ההשפלה, הארמנים מעדיפים למסור את נשקם לרוסים, ולא לאזרים המנצחים. ראשי הבדלנים נקטו בצעד סמלי נוסף במטרה לשמור על גאוותם והודיעו ש"רפובליקת נגורנו קרבאך" שהקימו תפסיק להתקיים החל מ־1 בינואר 2024, כאילו זאת החלטתם הריבונית ולא תוצאה של הפסד צבאי מידי אזרבייג'ן. אולי ההודעה תחזק קצת את הגאווה הלאומית של הארמנים, אך בזבוך היא לא משלה אף אחד. כאן התוצאה ברורה: בסכסוך על נגורנו קרבאך אזרבייג'ן ניצחה.