לא רק הפיכות ודיקטטורות: כך מצליחות הדמוקרטיות באפריקה

על המסך מופיעה קבוצה של קצינים במדים. אחד מהם יושב ליד המיקרופון ומודיע כי הנשיא המכהן מודח, מוסדות השלטון תחת פיקוח או מפוזרים, והצבא לוקח לידיו את המושכות לנוכח תפקוד לא מספק של השלטון האזרחי או הפרה של רצון העם.

כך, פחות או יותר, מתחיל שידור ממוצע של הפיכה באפריקה, ובשלוש השנים האחרונות לא חסרו כמוהו. מאלי, בורקינה פאסו, ורק בחצי השנה האחרונה - ניז'ר וגאבון.

אפריקה שמדרום לסהרה שוב מתחזקת תדמית של יבשת שבה דבר אינו יציב, למעט אי־היציבות עצמה. ואם לא הפיכות, היא עולה לתודעה בגלל דיקטטורות - כמו שקרה ממש לאחרונה עם ההתנגשויות בין המהגרים האריתריאים בארץ.

במצב הזה קל לשכוח כי ביבשת יש דווקא שורה של דמוקרטיות יציבות. לפי הדוח האחרון של "Freedom House" האמריקני, בשנת 2022 מתוך 54 המדינות ביבשת היו רק שש מדינות חופשיות: בוטסואנה, כף ורדה, גאנה, מאוריציוס, נמיביה, וכן סאו טומה ופרינסיפה. כמה נוספות נמצאות בדרך לדמוקרטיה, ובהן חוף השנהב, קניה, לסותו, מלאווי, ניגריה, סנגל וזמביה.

דוח נחשב אחר, V-Dem, קובע כי באפריקה היתה בשנת 2022 דמוקרטיה מלאה (ליברלית) אחת - איי סיישל, אולם דמוקרטיות אלקטורליות כמו גאנה, מלאווי, סנגל וסאו טומה ופרינסיפה קרובות למלאות. במאמר מוסגר: בדמוקרטיה אלקטורלית הבחירות מרובות מפלגות, חופשיות והוגנות; רמה מספקת של זכות הצבעה, חופש ביטוי והתאגדות. דמוקרטיה ליברלית מקיימת את התנאים של האלקטורלית, בתוספת הגבלות חקיקתיות ומשפטיות על הממשלה, לצד שוויון בפני החוק והגנה על חירויות האזרח.

אז מה מאפשר דווקא את התמדתן של הדמוקרטיות ביבשת?

ביזור כוח, מוסדות מתפקדים

"הייתי מסתייג מלומר שיש מאפיינים אוניברסליים שתורמים לממשל דמוקרטי טוב יותר במדינות האלה", אומר ל"ישראל היום" ד"ר ג'וזף סיגל, ראש תחום המחקר במכון ללימודי אפריקה באוניברסיטה לביטחון בוושינגטון. "לכולן יש עליות ומורדות, והמסלול הדמוקרטי אינו ליניארי. עם זאת, שני מאפייני משילות ראויים לתשומת לב. ראשית, ברוב המדינות האלה (להוציא גאנה וניגריה) לא היתה היסטוריה של שלטון צבאי. הן הצליחו להימנע מתחרות על השררה וממעברים מורכבים משלטון צבאי לאזרחי, שהיו מנת חלקן של 35 מדינות אחרות ביבשת".

לדברי ד"ר סיגל, בדמוקרטיות העקביות יש גם מחויבות גבוהה יחסית לשלטון החוק. "היא אפשרה וחיזקה את המעבר לחוקתיות ולמערכת של איזונים ובלמים, האינהרנטיים לשיטה הדמוקרטית. כתוצאה מכך הוקל כינון הסדרים לביזור הכוח, ואלה קידמו פשרות בין אינטרסים מתחרים. כמו כן, המדינות האלה נמנעו לרוב ממנהיגים שניסו להאריך את הכהונה. במקרים שבהם המנהיגים כן ניסו לבדוק את גבולות הכהונה, הם נתקלו במחאות חזקות ובהתנגדות מהאזרחים. על כן, במקביל להופעת מוסדות המחויבים בדין וחשבון, טיפחו המדינות האלה גם ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיהן. בזכות מאפיינים אלה נהנו המדינות האמורות גם מצמיחה כלכלית וחברתית יציבה ביחס למדינות אחרות ביבשת".

ראשת התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, ד"ר אירית בק, מצביעה מצידה על מקבץ של מדינות דמוקרטיות בדרום היבשת. "הריכוז הזה מלמד אולי על השפעתה של דרום אפריקה שאחרי משטר האפרטהייד", היא אומרת. "דרא"פ הראתה שדמוקרטיה יכולה לעבוד".

סיפורה של סנגל

מקרה מיוחד היא סנגל, ולדברי פרופ' רות ג'יניאו מהמחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בן־גוריון, הדבר קשור במסורת תרבותית־פוליטית ארוכה. "בפרץ המהפכני של אביב העמים ב־1848, צרפת העניקה אזרחות לתושבי ארבע הקולוניות הוותיקות שלה בשטח סנגל", מספרת ג'יניאו, שאחד מתחומי המחקר שלה הוא הקולוניאליזם הצרפתי במערב אפריקה.

"הם יכלו לבחור לאסיפה המקומית בדקאר, ואף לשלוח ציר לאסיפה הלאומית בפריז. כשצרפת תכבוש את כל סנגל, יהיו מיליונים נטולי זכויות, אבל בכל זאת תישמר אליטה שמבינה מה זו דמוקרטיה, מה זו עיתונות חופשית, ואלה דברים שלא היו בשום מדינה אחרת באפריקה.

"אני חושבת שהיתה לכך השפעה מתמשכת, כי דמוקרטיה זה משהו שצריך ללמוד. הדמוקרטיה הפכה בסנגל לחלק מהלאומיות, לחלק מהגאווה הלאומית. אנשים מודעים לחשיבות של הקול שלהם, שהממשלה לא יכולה לעשות את מה שהיא רוצה, כמו שקרה כשהנשיא הנוכחי מאקי סאל ניסה להאריך את כהונתו".

עוד מאפיין שמחזק את הדמוקרטיה בסנגל הוא הפרדת הדת מהמדינה, שבאה עוד מהחוקה הצרפתית. גם האסלאם בסנגל תורם את חלקו. "למסדרים הסופיים, המדגישים את הקשר האישי עם האל, יש המון כוח פוליטי והם מאוד מתנגדים לאסלאם הפונדמנטליסטי", אומרת פרופ' ג'יניאו. "כשאמרו על אחד המועמדים לנשיאות, עוסמאן סונקו, כי יש לו נטייה לפונדמנטליזם, הוא מיהר להכחיש זאת בנמרצות. מבחינת הסנגלים, האסלאם שלהם מתון".

ד"ר בק: "אכזבה מעודדת הפיכות"

על פי מדד ה־V-Dem, אפריקה הובילה במספר המדינות היחסי שנמצאות בתהליך של דמוקרטיזציה. מתוך 14 מדינות בלבד בעולם כולו שנמצאות במסלול הזה, חמש נמצאות באפריקה. עם זאת, למגמה המנוגדת, ששוטפת 42 מדינות בעולם, שותפות 12 אפריקניות. "אפריקה שונה בכך שתהליכי הדמוקרטיזציה בה החלו מאוחר יחסית", אומרת ד"ר בק. "זה גם משפיע על תפיסתן. דרום אפריקה אמנם הפכה למודל, אבל מאז ביטול האפרטהייד שולטת בה אותה מפלגה והשחיתות מעמידה בסימן שאלה הרבה מהישגי הדמוקרטיה.

"בניגריה יש בחירות חופשיות מדי ארבע שנים, אבל גם בעיות קשות של ביטחון בגלל ארגוני הטרור בצפון ובשל הפשיעה בעיר לאגוס. אז אנשים שואלים אם הדמוקרטיה עומדת בציפיותיהם. פעמים רבות יש תמיכה בהפיכות הצבאיות משום שהדמוקרטיות לא מילאו את ייעודן".

החונטות מבטיחות שיפור - ולא מקיימות

בה בעת, השלטון הצבאי אינו מביא לשיפור. "אל לנו לייחס מוטיבציות אלטרואיסטיות לחונטות הצבאיות שתפסו את השלטון בשבע מדינות אפריקה (עד כה) מאז 2020", אומר ד"ר סיגל. "בכל אחד מהמקרים היתה זו השתלטות למען השתלטות. במקרים מסוימים, כמו סודאן וצ'אד, ההפיכות נועדו להמשיך את השליטה. במקרים אחרים הן נועדו לאשרר את הסמכות הצבאית לאחר תקופה קצרה של תנועה לעבר ממשלה אזרחית ודמוקרטית, כמו במדינות מאלי, בורקינה פאסו, גינאה וניז'ר.

"בארבע המדינות האלה מדדי כלכלה ופיתוח היו באופן משמעותי איתנים יותר בזמן הממשל הדמוקרטי. על כן כאשר החונטות טוענות שלא היתה להן ברירה אלא להתערב, מדובר בטענות מוטות לחלוטין".

לדברי ד"ר סיגל, גם מבחינה ביטחונית החונטות אינן עומדות בהבטחות. "מאז ההפיכות במאלי ובבורקינה פאסו, יש פי שניים יותר אירועים אלימים מצד הקיצוניים ופי שלושה יותר הרוגים. ההפיכות האלה הן בסך תפיסת שלטון בידי יחידות מיוחדות ומשמרים נשיאותיים. למה? כי הם יכולים, לא שום דבר מעבר לכך".