ההסכם לפתיחת נציגות רוסית בירושלים: בעיקר גול עצמי של ישראל

בסוף השבוע הזה חשף עמיתי אריאל כהנא כי רוסיה התחייבה לפתוח שלוחה קונסולרית בירושלים, ובכך להפוך למעצמה השנייה שפותחת נציגות בירושלים.

לכאורה מדובר בהישג, מה גם שלפתיחת השלוחה, שבה גם ישוכנו דיפלומטים, לא הוצמד התנאי להגיע להסכמות עם הפלשתינים. אלא שההסכם הזה מעורר תהיות רבות - פחות בגלל תוכנו, יותר בגלל העיתוי שלו והנזקים התדמיתיים שהוא גורר עמו עבור ישראל.

אשר לתוכן, הדברים מובנים: במשך שנים רבות נמנעה רוסיה מלשלם היטלים ומסים על חלקת הקרקע ב"חניון מעלות" בטענה שהשטח שייך לאימפריה הרוסית. כעת לא רק שישראל תסיר את תביעותיה מהשטח, אלא גם תעניק לרוסיה במתנה חלקה באורך 100 מטר שעליה תיבנה הגישה למתחם העתידי. כמו כן, תוואי הרכבת הקלה יצטרך לעבור שינוי. פתיחת הקונסוליה, צריך לומר, אינה מהווה הרחבה של ההכרה הרוסית בירושלים כולה כבירת ישראל (רוסיה מכירה רק במערב העיר), ואילו פתיחת קונסוליה בבירה - בניגוד לשגרירות, כנדרש בפרוטוקול - עלולה להיות טריק שימנע את פתיחת השגרירות בעתיד. בהסתכלות הזו, חוץ מלתקוע אצבע בעין לפלשתינים ולוותר על שטח (ופוטנציאלית על כסף) בירושלים, לא ברור מה עוד הרווחנו בפועל, ולא רק על הנייר.  

מה שכן ברור הוא שמבחינת המעמד בעולם, תקעה ישראל גול עצמי מפואר. כי גם אם כולנו נסכים שיש חשיבות גדולה להעביר את כל הפעילות הדיפלומטית לירושלים, השאלה שחייבת להישאל היא מה בער לחתום על הסכם עם רוסיה דווקא כעת? למה צריך לחזק (מעבר לתיאום ביטחוני בסוריה) את היחסים עם מדינה שמהווה את הסיכון הגדול ביותר לשלום העולם היום? מדינה שנעשתה למצורעת בקרב הדמוקרטיות המערביות? מדינה שהפרה ומפרה את החוק הבינלאומי ולא בוחלת בשום אמצעי להשגת מטרותיה? איך זה מקרין על המוניטין של ישראל, בבחינת "ספר לי מי הם ידידיך?"

ההסכם גם נולד כאשר רוסיה מחזיקה כבת ערובה את פעילות הסוכנות, מאפשרת לאנטישמיות הממלכתית להרים ראש, ונוסף על אלה מעמיקה את שיתוף הפעולה הצבאי עם איראן? האם זה "פיצוי" לצורך "איזון" בגלל שאחרי חודשים של מריחת זמן הסכימה ישראל להעביר מערכת התרעה כדי להגן על אזרחי אוקראינה מפני ירי טילים?

אם ההערכה היא שמדינות נוספות, המושפעות כביכול מרוסיה, ינקטו צעד דומה, נצטרך עוד לראות אם יש לה על מה לסמוך. די היה להביט בתוצאות של ההצבעות באו"ם בסוגיות שנגעו לרוסיה ב-15 החודשים האחרונים כדי לאמוד על כמה מדינות היא "משפיעה" היום ובעיקר מי הן. המסחר הנמשך שלה עם מדינות שלא הצטרפו לסנקציות - כמו ישראל, אגב - אינו יכול בגדר "השפעה" בהקשר הזה: אין לרוסיה בלוק של מדינות שסרות למרותה בכל דבר; להשיג "השפעה" יישומית מסדר גודל שעליו מפנטזים כנראה במשרד החוץ מורכב אפילו לארה"ב.

כל זה מתרחש על רקע הפרסום כי רה"מ נתניהו דחה הזמנות לביקור בקייב ושר הביטחון גלנט סירב אפילו לשוחח עם עמיתו האוקראיני רזניקוב, בעוד משלחת רמת דרג של משרד החוץ מבקרת בחשאי במוסקבה ומשלחת רוסית נפגשת עם בכירים מהמל"ל וממשרד החוץ. דרך אגב, ישראל היא ככל הידוע המדינה המערבית (שיותר ויותר צריך לומר: נחשבת למערבית) היחידה ששיגרה דיפלומטים בדרג כזה למוסקבה (אני שם בצד את הניסיון של בנט לתיווך לפני כמעט שנה וחצי).

בינתיים, מה אפשר ללמוד מההסכם הזה? ראשית, עצם הרצון להעמיק יחסים עם רוסיה ולפתוח שלוחה קונסולרית דווקא בעת מלחמה מעיד כאלף עדים כי הנייטרליות הישראלית אינה באמת נייטרלית. איכשהו היא לבבית מאוד ביחס לרוסיה, והדבר בולט במיוחד בהתחשב בהליכים הכוחניים (הגבלות על הסוכנות) והאנטי-ישראליים (העמקת השת"פ הצבאי עם איראן) מצד מוסקבה, והסיוע הדל (והמבוהל) לאוקראינה. גם לא מדובר כאן ביראה מפני עוצמה (לפני שלוש שנים, ישראל נהגה בדיוק באותו האופן ביחס לבלארוס), ובוודאי שכבר לא רק בכורח התיאום הביטחוני סביב סוריה. 

שנית, העמקת הקשרים כעת מלמדת שלישראל אין קווים אדומים בכל הנוגע למוניטין שלה (לפחות בקרב האומות הדמוקרטיות הליברליות). האם כל כך חשוב ודחוף להגיע להסכמות דווקא עם רוסיה ודווקא כעת, ובלבד שתהיה בעתיד (!) עוד שלוחה דיפלומטית - אפילו לא שגרירות - במערב ירושלים? במילים אחרות, נשים גם פירות רקובים בתוך הסלסלה, ובלבד שתיראה מלאה?

הנרי קיסינג'ר העיר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק פוליטיקה פנימית. דומה שהבעיה עמוקה יותר - וזו הנקודה השלישית: הפרשה הזו מעידה שלישראל אין עניין או רצון להיות חלק מארכיטקטורה של ביטחון בעולם, כלומר אין עניין לשאוף לכך שהעולם בכללו יהיה בטוח יותר - למשל בזכות השמירה על החוק הבינלאומי והשתתפות בבניית מערכת הסכמים תקפים שיבטיחו זאת.

ברובד עמוק יותר, הדברים קשורים בכך שישראל אינה מציעה שום חזון של עולם טוב יותר מבחינה ערכית, ולא נמצא עוד עוול מעשה ידי אדם - פשע מדיני או פוליטי שלא נגע במישרין ליהודים או לישראל - שירושלים הייתה מוכנה להתייצב, באומר ובעיקר במעש, בצד הנכון של ההיסטוריה. שאלות של ביטחון העולם נשמעות גדולות מדי ורחוקות מדי, אבל בפועל אפילו ישראל, עם בעיותיה הייחודיות בשכונה, היא חלק ממערך רחב יותר של אינטרסים ומאבק בין ערכים, ומוטב לה להיות בצד הצודק. הימנעות ממתן לגיטימציה למשטרים נפשעים יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.