אני זוכרת היטב את הילדות בטביליסי, במיוחד את החורף: קר, חשוך, ריח של צמיגים בוערים, אנשים הנצמדים זה לזה בחצרות ליד המדורות, ממתינים שעות בתורים. היו לנו תלושים - לסוכר, לקמח, ללחם... היינו נרשמים לתור השכם בבוקר ומחכים למוצרים שמגיעים לנו.
כשבגרתי מעט, למדתי על "גנבים בחוק" - אנשים שקבעו במדינתי את כל הכללים. הבנתי שיש אנשים מסוימים שמותר להם לנהוג שיכורים ולא לעצור באור אדום. עקרונית, כל זה היה מותר גם לאחרים - תמורת תשלום. גאורגיה היתה אחת הרפובליקות המושחתות ביותר במרחב הפוסט־סובייטי. אי אפשר היה לעשות צעד בלי לתת שוחד, ונראה שזה יהיה כך תמיד: הדעת הרווחת בשנות ה־90 בגאורגיה היתה "זו המנטליות, אין מה לעשות".
למדינה קטנה בת 4 מיליון תושבים בקווקז הדרומי, עם היסטוריה גדולה מהחיים ותרבות מרהיבה, נוצרה במרוצת השנים בתוך בריה"מ תדמית יציבה של מרכז נופש או, נגיד, מסעדה כלל־ארצית. מה יודעים הגאורגים? לשיר, לשתות, להרים כוסית, לאהוב בלונדיניות, להכין סציבי, לבדר אורחים. אין לגאורגיה נפט או גז. יש רק הרים, נהרות, ים ושמש, שאי אפשר להרוויח מהם יותר מדי. לעולם שבחוץ, כך נדמה, לא היה עניין בכל זה. ב־1994 משפחתי גילתה את עצמה על חורבות בריה"מ בטביליסי האהובה, שנדונה, כפי שסברו אז רבים, לתלות נצחית באחות הגדולה: מוסקבה. אמא אספה אז את הרכוש ולקחה את המשפחה שלנו לרוסיה.
ב־2003, כתוצאה ממחאה המונית, קבוצה של פוליטיקאים פרו־מערביים צעירים נכנסה לבית המחוקקים הגאורגי. מנהיג הקבוצה החזיק בידיו ורדים. כך, באופן רב־רושם וללא טיפת דם, ביצעו מיכאיל סאאקשווילי ושותפיו לדרך מהפך היסטורי באזור, שלא היו לו, לפי כל ההערכות, סיכויים להצלחה. כך התרחשה מהפכת הצבע הראשונה במדינה פוסט־סובייטית - תופעה שעתידה להפוך לסיוט הראשי של ולדימיר פוטין.
בחורף 2006 חזרתי לטביליסי וגיליתי עיר אחרת, מדינה אחרת. התברר שאין שום "מנטליות", יש רק נחישות פוליטית: הגאורגים הפסיקו לתת ולקבל שוחד. נמצא שהגאורגים יודעים לשיר ולרקוד, ויחד עם זאת הם, כמו כל האחרים, מסוגלים לעשות עסקים, להרוויח, לבנות, ליזום. מישה - כך היה נהוג לקרוא לנשיא סאאקשווילי - החל לבנות את המדינה מחדש, מציע לאזרחיו דרך אירופית.
תדהמה נפרדת נרשמה לנוכח השקת בית השירות הציבורי: מוסד שבו בלי שוחד ובלי תור אפשר היה להנפיק כל תעודה. אז התחוור שאין צורך לעבור בכל מדורי הגיהינום ולהתרוצץ בין מיליון משרדים כדי לאשר עסקת נדל"ן. הטיפול בטפסים ארך כעת חצי שעה, ופשוט אי אפשר היה להאמין שזה אפשרי. גם חשמל, גז ומים חמים הפכו לעניין שבשגרה. ולטביליסי החלו להגיע בזו אחר זו משלחות זרות: פוליטיקאים גאורגים קיבלו ייעוץ ממומחים מערביים.
המכה הגדולה ביותר עבור מישה היתה פלישת רוסיה ב־2008: נדרשו 15 שנה כדי שגם בית הדין בהאג יכיר בתוקפנות הרוסית. אותם ימים נוראים באוגוסט הפכו להקדמה ולאזהרה מהדהדת לעולם למה שיעשה פוטין ב־2022 עם אוקראינה. סאאקשווילי, אגב, ניבא אותה. אולם לא המלחמה של 2008 ולא כיבוש של 20% משטח גאורגיה עשו אז כל רושם משמעותי על העולם. גאורגיה קטנה מדי, המלחמה היתה קצרה מדי, ואילו רוסיה משמעותית מדי (במיוחד משאבי האנרגיה שלה). המערב המשיך לעשות עסקים כרגיל עם פוטין, ואילו סאאקשווילי הפך למבקר הפומבי הראשי של הקרמלין במסדרונות המערביים.
עבדתי בתא כתבי הנשיא, ולאחר המלחמה צברתי איתו שעות רבות. גאורגיה והנס הכלכלי שלה, שאותו כמעט השיג, היו עבור מישה סאאקשווילי בגדר דיבוק. אני זוכרת איך פעם חזרנו מוועידת מינכן לביטחון, מישה היה במצב רוח רע והלין על כאב ראש, ואז לפתע הודיע: "הכאב חלף, אנחנו כנראה כבר בבית". הוא ניעור, דרש לשנות את המסלול, ובמקום טביליסי נחתנו בבאטומי, שם - למרות הגשם והשעה המאוחרת - הוא הקיף בריצה את כל אתרי הבנייה בעיר (בעוד אנחנו, העיתונאים, ממורמרים ורודפים אחריו). מנופף בידיו, הוא דהר בשדרה, יורה שאלות לקבלנים וסיפר לנו על איזו מזרקה פנטסטית חדשה. בכלל, באטומי היתה עבורו פרויקט עקרוני וסמלי. הוא רצה להפוך את העיר לכזו, שבאבחזיה הכבושה יגידו: לעזאזל, אנחנו רוצים שיהיה כמו אצלם! לכל הפחות, סאאקשווילי הצליח להפוך את באטומי לאופנתית. ובכלל, הוא הפך את גאורגיה לאופנתית.
ב־2012, שלוש שנים אחרי הפלישה, מישה ביטל באופן חד־צדדי את משטר הוויזות לרוסים; פתח את הדלתות לאזרחי המדינה, שזה לא מכבר הפציצה אותו. רוסיה וגאורגיה נדונו להיות שכנות, אמר אז, מדוע לאבד אפשרות לנהל עסקים עם הרוסים ולארח תיירים רוסים? הוא היה איש יחסי ציבור מעולה, ידע לחשוב יפה ורחב: הוא ידע להרשים, לרבות אלה שהיו אמורים לשנאו. מישה הבין היטב, שבתוך רוסיה הוא עשוי למצוא לעצמו מיליוני בעלי ברית. מלבד התיירים, שקיבלו במעברי הגבול בקבוקון יין, הוא הזמין לטביליסי אינסוף משלחות של ליברלים רוסים, שבשובם הביתה כתבו על "גאורגיה שהצליחה". למרבה האירוניה, שנים אחרי, לאחר ההכרזה על הגיוס ברוסיה, הודות לביטול משטר הוויזות, עשרות אלפי רוסים ימצאו מקלט במדינה הדרום־קווקזית הקטנה.
מישה הוא, ללא ספק, אדם בעל עוצמה מעוררת התפעלות. לעיתים חשתי שהוא קרוב לגאונות. אולם הוא מסונוור לגמרי בתוכניותיו, ביח"צ שלו, באירופה שלו. הוא שכח את אלה שפוטרו אחרי מהפכת הוורדים; את המובטלים, שהושלכו לגורלם; את החוואים, שמרוויחים גרושים. שכח את צבא הדתיים האדוקים והמפקפקים ברפורמות הפרוגרסיביות. בסוף 2012 מישה הפסיד בבחירות, אולם ראו נא: הוא העביר את השלטון למנצחים באופן חלק.
בשנים האחרונות סאאקשווילי עבד במנגנונים שונים באוקראינה, אולם עוד לפני המלחמה הכוללת, חזר לטביליסי, תוך מודעות מוחלטת לסיכונים ולתיקים המתנהלים נגדו. הוא חזר ומייד נכלא. כעת הוא בבית חולים, תחת פיקוח הדוק. רופאים, לרבות מוזמנים מחו"ל, מציינים את מצבו החמור מאוד. עם עשרות מחלות ודמנציה, מישה משתתף בדיונים בתיקיו באמצעות שיחת וידאו, וקשה להאמין למראה עיניים: איך הגבר הכל־יכול הזה הפך לקשיש תשוש וחסר אונים?
יש אנשים שיכולים להתמודד עם מאסר, ויש שאינם מסוגלים. למישה אסור בתכלית האיסור להימצא מאחורי סורג ובריח; הוא צריך לנופף בידיו, לגמוע קילומטרים בריצה, להמציא פרויקטים ולבנות גורדי שחקים. יש גרסה שהוא הורעל במאסר. ההנחות האלה ייבדקו, אולם אפילו אם לא הורעל, ניכר שהאיש גוסס. איני יודעת אם אפשר להשיבו לקדמותו, אולם אפשר לכל הפחות לשמור על חייו.
הבעיה היא שהשלטונות הנוכחיים בגאורגיה - מפלגת "החלום הגאורגי" והאוליגרך בידזינה איוונישווילי - רואים בנשיא השלישי ובכל מה שעשה טעות. כאשר הפרלמנט האירופי הכריז ישירות, שאם סאאקשווילי ימות במאסר, טביליסי לא תקבל מועמדות לאיחוד האירופי, ראש עיריית טביליסי, הכדורגלן לשעבר קאחה קלדזה, אמר משהו בסגנון - לא אכפת לנו, גם כך לא ממש רצינו. ברצינות? בהצטרפות לאיחוד האירופי מעוניינים, לפי הסקרים, 85% מתושבי גאורגיה. פקיד אחד מוחק את השאיפות של אומה שלמה רק משום שהשנאה למישה חזקה יותר.
אולם החזקים מכל הם דמותו של מר איוונישווילי ושלטונו האוליגרכי. האוליגרך נמנע מלהטיל עיצומים על רוסיה, מסתכסך עם אוקראינה, מרבה עצורים פוליטיים, מתעלם מקריאות זלנסקי לגלות חמלה כלפי הנשיא השלישי של גאורגיה. מפלגת "החלום הגאורגי" אמנם משאירה בתוקף את היעדר הצורך באשרה עבור אזרחי רוסיה למרות הגיוס וצונאמי הגברים שנמלטו ממנו, אבל יותר ויותר מסרב כניסה לעיתונאים רוסים עצמאים, לפעילי אופוזיציה ולפוליטיקאים המזוהים עימה. מפלגת "החלום הגאורגי" צועקת לכל מתנגדי פוטין: לא רוצים אתכם פה. ורק הלחץ המערבי מונע מאיוונישווילי לטרוק את הדלת בפני כל הליברלים הרוסים. הלחץ המערבי הוא כנראה הדבר היחיד שעוד איכשהו משפיע על השלטון הגאורגי, פשוט משום שאנשים היום כבעבר רוצים לא בחזרה לבריה"מ אלא לאירופה. לכן בעלי השררה נמנעים מלעצבן מדי את הבוחר. וסביר גם שההנהגה הגאורגית עצמה נמצאת במצב מטופש: להרוג את מישה אינם רוצים בגלל ההשלכות הכבדות, אבל גם לא טוב להם לשחררו.
נשיא גאורגיה השלישי כנראה מאוד מאוכזב בימים אלה. הוא רואה כיצד במדינתו שולטת ממשלה פרו־רוסית, שמנתקת עקב בצד אגודל את היחסים עם אירופה וארה"ב. הוא צופה כיצד בעולם שוכחים מגאורגיה, כיצד טביליסי כבר אינה רלוונטית. כל מה שהוא התמסר לו כאילו מתפורר. הוא לקח סיכון וחזר הביתה כי לא יכול היה אחרת, אולם הבין שמהפכת הוורדים 2.0 לא קרתה - למרות התסיסה החברתית. הזעם עדיין אינו עוצמתי דיו כדי שהמון יפרוץ לבית חולים ויוציא את נשיאו על כפיו.
יש שיגידו שהנשיא השלישי הפסיד, אולם אני משוכנעת שבטווח הארוך הוא ינצח - לכל הפחות, הצעירים בגאורגיה פרוגרסיביים דיים ומודעים לערך הדמוקרטיה וזכויות האדם. הם רוצים חירויות לעצמם ולשכניהם. בגאורגיה מדברים אנגלית, שואפים לחינוך איכותי ולחיים נוחים ובטוחים. ברגע שמשטר פוטין יקרוס, משטר בידזינה איוונישווילי בגאורגיה ילך בעקבותיו. אך זה לא יקרה מחר או מחרתיים, ולנשיא גאורגיה אין זמן.
קוטריקדזה היא עיתונאית רוסייה-גיאורגית, ראש מערך החדשות של הערוץ ברוסי העצמאי דוז'ד
