בעדות מחרידה שמטלטלת את הנשמה, חשפה הניצולה טלי בינר את סיוטי האימה מפסטיבל נובה, שם הבינה כי היותה אישה הופכת אותה למטרה בלתי מוגנת. "לא פחדתי למות", היא מספרת בקול שבור אך איתן, "פחדתי להיאנס. פחדתי שאצטרך להסביר למה הנפש שלי לא כאן יותר".
בימים הראשונים שלאחר הטבח, איגוד מרכזי הסיוע עמד בפני אתגר מוסרי וטראומטי. מחד, הציבור והעולם דרשו לחשוף את האמת המרה, ומאידך, היה צורך להגן על כבודם ובריאותם הנפשית של הנפגעים. כבר בימים הראשונים קיבלו במרכזי הסיוע מידע מהשטח על התרחשות פגיעות מיניות, ובהמשך כתבו את הדו"ח הראשון בעולם על פרקטיקות הפגיעה המינית בכל זירות המתקפה.
בינר תיארה את השעות הארוכות של הטרור, שם הבינה במהירות כי היותה אישה היא חולשה מול הרוצחים: "הפחדים שלי גברו בזה אחר זה. אם בהתחלה זה היה הפחד מטילים שהפך לפחד מהרג, ההבנה המשמעותית הייתה כשהבנתי שאני שותקת. גם אם אני אפצע, גם אם יירו בי - אני שותקת".
לאורך הזמן, קיבלו במרכזי הסיוע פניות בלתי פוסקות בבקשה למידע קונקרטי על הפגיעות, ובפרט על הנפגעות והנפגעים. המוטיבציה מאחורי הפניות האלו הייתה טובה - הרצון לחשוף את מה שקרה בפני העולם, ולהיאבק בחומות השקר וההכחשה.
הדו"ח המקיף של האיגוד, המתואר כראשון מסוגו בעולם, חושף פרקטיקות מזעזעות של פגיעה מינית. בינר מתארת בפירוט מצמרר את המראות שנחרטו בזיכרונה: ""לאונס יש קול אחד. זה נשמע אותו דבר. זה תמיד נשמע כמו חוסר אונים שמתנקז לאובדן צלם אנוש שלך בעצמך כבר. זה כבר לא מי שאונס אותך אלא את בעצמך מאבדת את מי שאת בתור אישה. אני יכולה להגיד שכשיצאתי מהקראוון כל הדברים ששמעתי קיבלו מצג חזותי. נשים פשוקות רגליים, שהתחתון מוסת לצד, וחולצה שקרועה מעל הגוף שלהן. אם זה גם תמונות שנחשפתי אליהן אחר כך של בנים שהחדירו להם זרדים וענפים לתוך הפין. דאגתי להיחשף להכל ולראות הכל ולדעת הכל ולהבין בדיוק מיה היה שם. תכנית הפעולה שלי הייתה שנאי לא נחטפת אלא רצה לצד השני ומ קבלת כדור לראש ופשוט ידעתי מה אני שומעת. ידעתי בדיוק מה קורה"..
הטראומה המינית עברה עמוק מעבר לפגיעה הפיזית. בינר מסבירה כי "אלימות מינית זה לא רק לאנוס בפועל, זה הרבה יותר עמוק. זו ההבנה שזה יכול לקרות בכל רגע ושאת נמצאת בסיטואציה פטריאכלית שעלולה לעלות לך בנפש בכל שנייה".
אל מול הדרישה לחשוף את האמת, הדגישו במרכזי הסיוע את התפיסה הבסיסית שלהם, שמחייבת להעמיד בראש את טובת הנפגעות והנפגעים הישירים והעקיפים – כלומר, מי שהיו עדים בעל כורחם לפגיעות מיניות, ויישאו איתם את המראות והקולות לתמיד. במאזן האינטרסים – הבריאות הנפשית והאמון שלהם ושלהן חשובים הרבה יותר מהמאבק הציבורי העולמי.
החלומות הלילייים מלווים אותה כעת, שם היא "נמצאת במצב שבו אני נאנסת או כמעט נאנסת". המיניות, שהייתה פעם מקור של עוצמה ויופי, הפכה עבורה לכלי של פחד וניצול. "משהו באור הנשי והמיני שלי כבה", היא אומרת, "מיניות הפכה לסוג של ניצול, כלי לקיחת כוח".
האיגוד בחר להעמיד את הבריאות הנפשית של הניצולים בראש סדר העדיפויות. הדו"ח שהפיקו אינו רק תיעוד טראומטי, אלא גם צעד חשוב בשבירת השתיקה והבאת האמת לאור.
בסופו של דבר, סיפורה של בינר הוא סיפור של עמידה, של התנגדות שקטה אך עוצמתית. הוא מזכיר לנו כי מעבר לאימה, עומדת התקווה. כי גם אחרי הטראומה הגדולה ביותר, נשארת התקווה להחלמה, לריפוי, ולתקווה.
גלן כהן, פסיכולוג קליני מומחה לשבי, לשעבר ראש מערך הפסיכולוגיה במוסד. ראש הצוות שתשאל את 117 החטופים והחטופות שחזרו מהשבי: "הייתה קיבוצניקית בת 80 שהעלו אותה על האופנוע והיא אמרה לעצמה – אני מסוגלת, יש לי משימה לזכור כמה שיותר, לשרוד את השבי, כי אני צריכה לספר כמה שיותר. היו כאלו שהאמינו באלוהים והתפללו עם תהילים, היו כאלו שהאמינו בצבא ובמערכת הביטחון למרות השבר ב7.10 שהם יחזירו אותם. וגם היו כאלו שאמרו בניהם – גם כאלו שהיו חודשים רבים, שישה שבעה חודשים בשבי, אם הם אמרו 'אם נצא מפה' אז תיקנו אותם ל'כשנצא מפה'".
"אחרי שהוא נגע בה היא הייתה צריכה להתנהג כאילו כלום לא קרה"
אביבה סיגל, שנחטפה עם בעלה קית' מביתם בקיבוץ כפר עזה ושוחררה משבי החמאס לאחר 51 ימים, ביום השנה ליציאתה משבי חמאס: "היום זה ה-26 בנובמבר, היום שיצאתי מהשבי לפני שנה. שאלו אותי אם אני מרגישה שמחה שאני פה ושעברה שנה. ואני לא במקום של לשמוח בכלל. כי אני עדיין שם, עם קית', עם הבנות החטופות, ועם כל החטופים. אני עדיין בעזה".
"שום דבר לא באמת קשה לי - חוץ מכשאני רואה את ק'ית וחושבת על הבנות ודואגת להם מאוד. מאוד. אני לא אשכח שאחת הבנות התקרבה אליי פעם אחת ולחשה לי, אביב אני רוצה לספר לך משהו, ואז הייתה דממה, היא אספה את הכוח בשביל להגיד לי שהוא נגע בה. ומאז קית' ביקש מהן שלא יספרו לי דברים קשים נוספים. אז הן לא סיפרו עוד, אבל אני דואגת להן, אני מאוד מאוד דואגת להן. אני לא אמא שלהן ושם הפכתי להיות אמא שלהן. הייתי הכי גאה בה שאחרי שהוא נגע בה היא הייתה צריכה להתנהג כאילו כלום לא קרה".
"כשאדם עובר פגיעה כזו הוא רוצה לברוח מתחת לשמיכה ולא לספר או לדבר עם אף אחד", המשיכה סיגל, "והיא הייתה צריכה להתמודד ולהראות למחבל שנגע בה ששום דבר לא קרה. כי הוא איים עליה שאם היא תספר הוא יהרוג אותה. וזה רק אחד מהדברים שעברתי שם עם כולם. הרבה מאוד עינויים מכל הבחינות – אם עינויים מילוליים כמו שאחד אומר שהוא ייקח אותה לאישה, וזה הכי מפחיד אותי בעולם. למזלנו כולנו עזבנו את קבוצת המחבלים הזאת והמשכנו הלאה אז זה לא יקרה, ואני בטוחה שזה לא יקרה. אבל אני מאוד מאוד דואגת ואני כל הזמן חושבת שקית' והבנות וכל החטופים נמצאים מתחת לאדמה וכל הזמן עובר להם בראש מה הדבר הבא שהם יעברו ולמי. מי הבא שנמצא איתם שיקרה לו משהו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו