מלחמה על השפיות: "האחריות שלנו - לבנות את המדינה מחדש"

ב־7 באוקטובר מדינת ישראל השתנתה לתמיד. המתקפה הרצחנית של חמאס הותירה אלפי משפחות שבורות, אבלות וכואבות, לצד אומה שעדיין מלקקת את פצעיה. משפחות שלמות נכחדו לחלוטין במתקפת הטרור האכזרית, וקהילות התפרקו והועתקו למלונות ברחבי הארץ.

כיום חלק מהתושבים חזרו לבתיהם, אחרים - תושבי הקהילות שנחרבו בידי חמאס, עברו יחד למגורים זמניים, עד לשיקום הקיבוצים.

כמעט חצי שנה אחרי היום ההוא, הושבנו לראיון משותף את תהילה רביבו ואיריס עזרא, מנהלות השירותים החברתיים של מועצות שער הנגב ואשכול, שקהילותיהן ספגו את המכה הקשה ביותר. זו הפעם הראשונה שהן מגוללות זו בפני זו את אירועי השבת ההיא, זאת אף שמאז 7 באוקטובר הן עובדות בצמוד זו לזו, מתייעצות, מעודדות ומחזקות.

"התחיל טירוף"

כמנהלות השירותים החברתיים במועצות, הן מלוות את המשפחות באופן הדוק, נוסעות עשרות אלפי קילומטרים בחודש כדי לבקר במלונות ברחבי הארץ, משמשות עוגן ופועלות כדי לשמר את החוסן של הקהילות ולשקם אותן.

"בניר עוז לא הגיע אף אחד במשך שעות. חוויית הנטישה וההפקרה היתה מאוד קשה. ההבנה שאין אוגדה, אין חיילים, אין צבא. כל הזמן אני תופסת את עצמי ושואלת איך יכוללהיות שהדבר הזה באמת קרה"

הן מלוות את הנשים ואת הילדים החטופים שחזרו בעסקה הקודמת, ונערכות כדי לקלוט וללוות את החטופים שיוחזרו בעסקה הבאה. לשתיים יש כבר תובנות ולקחים באשר לאופן שבו צריך לטפל בחטופים שיחזרו.

כך, למשל, שתיהן סבורות כי יש חשיבות לכך שהעובדות הסוציאליות של המועצות הן שילוו את החטופים מרגע החזרה לישראל, ולא רק לאחר השחרור מבית החולים, כפי שנעשה בעסקה הקודמת.

"יש חשיבות קריטית לחיבור הראשוני בין העובדות הסוציאליות לבין החטופים, כדי להבטיח שיקום מוצלח", הן אומרות.

באותו בוקר של 7 באוקטובר התעוררה תהילה, אם לחמישה, תושבת כפר מימון שבנגב המערבי, שזה כשלוש שנים משמשת מנהלת השירותים החברתיים במועצה האזורית שער הנגב, לקול אזעקת צבע אדום.

"התחיל טירוף בבית. הערנו את הילדים, הכנסנו אותם לממ"ד ודי מהר הבנו שאנחנו באירוע אחר. ב־06:40 קיבלתי טלפון מעובד שלי, שהוא גם חבר שלי וגר בכפר עזה. הוא אמר לי 'יש מחבלים בכפר עזה, אני שומע אותם מאחורי החלון שלי. תזעיקי את הצבא'".

"התחלתי לעשות טלפונים, ותוך כדי קיבלתי שטף של שיחות מאנשים שמבקשים עזרה. מתושבים בקיבוצים, מעובדים שלי ומחיילים ביחידות מובחרות בצבא, שביקשו להצטרף לקבוצות הווטסאפ של הקיבוצים.

"התמודדנו עם טירוף"

"ב־7 בבוקר בעלי, שהוא חלק מכיתת הכוננות של היישוב, יצא מהבית עם אקדח בלבד. לא ידעתי שהוא יצא, הייתי שקועה בתוך האירוע, בדאגה לאנשים שהכרתי, בדאגה לאופיר (ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב והבוס שלה, שנלחם בכיתת הכוננות של כפר עזה ונרצח בקרב מול המחבלים, א"פ). היינו בקשר מול אשתו, ורד. לא ידענו מה קורה איתו והשתגענו מדאגה", מספרת תהילה.

"דאגתי לאופיר, היינו בקשר מול אשתו, ורד. לא ידענו מה קורה איתו והשתגענו מדאגה", מספרת תהילה. בשעות הבוקר המאוחרות קיבלו ביישוב את הבשורה הקשה על הירצחו בקרב מול המחבלים

בשעות הבוקר המאוחרות קיבלו ביישוב את הבשורה הקשה על הירצחו. 12 יום לאחר מכן אותרה גם גופתו של בנו, ניצן. גם אמה של ורד אשתו של אופיר נרצחה, וגם אחיינה.

"כששמענו שאופיר נרצח זה היה שבר גדול. זו חוויית יתמות. רק אז התחלנו באמת להבין עם איזו רמת טירוף אנחנו מתמודדים", אומרת תהילה, ומוסיפה: "ב־3 בצהריים בעלי כבר הוקפץ ליחידה שלו במילואים. כל האזור שרץ מחבלים והייתי צריכה לקבל החלטות קשות, כך שאפילו לא היה לי זמן לדאוג".

"בדיעבד זה מדהים אותי. כמה שבועות לאחר מכן עברתי על כל ההתכתבויות מאותו יום בווטסאפ. זה היה מצמרר לקרוא את הכל, כי די הדחקתי את כל מה שקרה. כשיצאה השבת החלטתי שאני לוקחת את הילדים ואת אבא שלי ונוסעת לאחי באשכולות, למרות שאמרו לנו להסתגר בבתים. בדרך ראינו מראות מאוד־מאוד קשים שלעולם לא אשכח".

המועצה האזורית שער הנגב כוללת 11 יישובים, ובהם כפר עזה ונחל עוז, שרבים מתושביהם נרצחו או נחטפו לעזה.

לתהילה שני בנים בשירות סדיר שנלחמים גם בעזה. בעלה, שמשרת ביחידת אית"ן לאיתור נעדרים, הוזעק למילואים. היא נעה בין הדאגה האישית לבניה ולבעלה לבין הדאגה לאנשים שהיא מכירה ומלווה.

כשקיימנו את הראיון בעלה חזר לזמן קצר הביתה, אך לפני כמה ימים גויס שוב למילואים. לאחר 7 באוקטובר התפנתה תהילה עם שניים מילדיה למלון בירושלים.

חוסר אונים

איריס, אם לשלושה ותושבת מושב מסלול שבצפון־מערב הנגב, עובדת כבר כשנה וחצי בתפקידה כמנהלת השירותים החברתיים במועצה האזורית אשכול. היא נזכרת באותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, בטירוף שהשתולל ובתחושת חוסר האונים של כולם.

"יש חשיבות קריטית לחיבור הראשוני בין העובדות הסוציאליות לבין החטופים, כדי להבטיח שיקום טוב"

"מסלול הוא לא מושב שיש בו הרבה אזעקות, אך באותו בוקר הן לא פסחו עלינו, לצד קולות ירי רבים שנשמעו באזור לאורך כל היום. עדיין לא הבנו מה קורה. בדיעבד הבנו שזה היה ירי של המחבלים בדרך לאופקים.

"בשלב מאוד מוקדם פתחנו חמ"ל של המועצה, ניסינו להבין מה קורה ביישובים. היה קשה לשמוע את ראשי הצח"י של היישובים מתחננים לעזרה, ולא מבינים איפה הצבא ולמה אף אחד לא מגיע. בניר עוז לא הגיע אף אחד במשך שעות. חוויית הנטישה וההפקרה היתה מאוד קשה. ההבנה שאין אוגדה, אין חיילים, אין צבא. כל הזמן אני תופסת את עצמי ושואלת איך יכול להיות שהדבר הזה קרה".

במועצת אשכול 32 יישובים, ובהם בארי, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, רעים, סופה, חולית וכרם שלום, שאלפי מחבלים חדרו אליהם. יותר מ־500 מתושבי המועצה נרצחו או נחטפו.

"לא ידענו מה קורה באוגדה", ממשיכה איריס ומוסיפה: "רק ידענו שאף אחד לא עונה והבנו שאין צבא. לאט־לאט שמענו שיש מחבלים בעוד ועוד יישובים, ואז גם שמענו על המסיבה ברעים והתחלנו להבין את גודל האירוע".

"באותה שבת בן זוגי ואני איבדנו את החברים הכי טובים שלנו בקיבוץ בארי - את אורון ויסמין בירה, שנרצחו עם שתי בנותיהן, תאיר ותהל. אני עדיין מתעוררת בכל בוקר ואומרת 'זה לא יכול להיות, בטח חלמתי'". 

איריס התגוררה במשך ארבעה חודשים עם קהילות המפונים של המועצה, באילת ובים המלח.

"כל יישובי המועצה פונו, עובדים שלנו פונו. היה לי ברור שאני איתם", היא אומרת. בחודש שעבר חזרה לביתה. בין לבין איריס ותהילה חרשו את הארץ מאילת ועד אזור השרון כדי לבקר את הקהילות יחד עם העובדות הסוציאליות של המועצות, שכמעט כולן פונו בעצמן. הן מתמקדות בשמירת החוסן ובשיקום הקהילות.

"הלב נשבר בכל פעם מחדש"

איריס והצוות שלה אף השתתפו במסירת ההודעות המרות לכ־215 משפחות שאיבדו את יקיריהן בטבח - את רובן הם מכירים.

"האמון נשבר בכל הרמות, ואנחנו מנסות לבנות אותו מחדש באמצעות עשייה, בצעדים קטנים"

"זה אירוע נורא קשה, ולא משנה כמה פעמים עושים אותו, זה שובר את הלב בכל פעם מחדש", משתפת איריס ומוסיפה: "אני נלחמתי על כך שהבשורות המרות באירוע הזה יינתנו בו בזמן לבני משפחה מקרבה ראשונה. לפעמים הגענו למצב של מסירת חמש הודעות מרות בו בזמן".

לעומתה, תהילה משתפת בגישתה השונה לנושא, ובהחלטתה כי הצוות שלה לא ימסור בשורות מרות.

"אנחנו יודעים שהרבה פעמים מי שמוסר את ההודעה המרה, נצרב בזיכרון של מקבל ההודעה, שאח"כ לא בהכרח רוצה לפגוש אותו. גם הרגשתי שהעומס הרגשי שהעובדים שלי מתמודדים איתו הוא כל כך גדול ועל סף הבלתי אפשרי, שהעדפתי לחסוך מהם את מסירת ההודעות המרות".

כשברקע המשא ומתן לשחרור חטופים, הן נערכות עם צוותיהן לליווי ולקליטה של השבים, כאשר רב הנסתר על הגלוי באשר למצב החטופים שיחזרו לאחר חודשים ארוכים כל כך בשבי.

"זה אירוע בקנה מידה עולמי. כשהתחלנו להיערך בעסקה הראשונה כדי לנסות להבין איך מלווים את החטופים שחוזרים, הבנו שאין תיאוריה. אין תורת עבודה. משרד הרווחה נכנס בכל הכוח ללמוד את הנושא ולכתוב פרוטוקול שהיה תקדימי בעולם".

"זה אירוע מורכב, מאתגר. אני מרגישה שאנחנו יותר לא יודעים מאשר יודעים. היום אנחנו יודעים איך נראים ומתנהגים חטופים ששבו אחרי חודשיים. אנחנו לא יודעים איך ייראו ויתנהגו החטופים שיחזרו עכשיו אחרי כל כך הרבה חודשים", אומרת איריס.

חלק מהקהילות כבר חזרו לבתיהן, חלק כאמור עברו להתגורר במתחמים זמניים עד לשיקום הקהילה. איריס ותהילה מספרות כי השבר בקהילות עדיין גדול.

"האמון נשבר בכל הרמות, ואנחנו מנסות לבנות אותו מחדש באמצעות עשייה, בצעדים קטנים", אומרת איריס ותהילה מוסיפה: "אני מרגישה שהאחריות לשקם את האמון היא של כולנו. לכל אחד יש תפקיד, לעובדי המועצה, למנהלי הקהילות, לתושבים, להורים מול הילדים. אף אחד לא יכול לפטור את עצמו מהצורך להתמודד עם זה".

"השבר הוא מתגלגל ואנחנו חייבים לחזק אחד את השני כדי שנצליח לעמוד במשימה. בעיניי זו האחריות שלנו לבנות את המדינה מחדש".