מדבר מהבטן: בלוגר האוכל החירש שמציג מתכונים בשפת הסימנים

מיכה קויטני בן ה-43 מפתח תקווה הוא אדם חירש מבית חרדי, שנמצא כיום בזוגיות עם אישה שומעת - ומטרתו לחבר בין חירשים לבין שומעים דרך הצלחת. בימים אלה הוא מוציא סדרת סרטונים ייחודית עם מתכונים בשפת הסימנים, בעודו מתעקש לשבור את הסטיגמות על לקויי שמיעה דרך המרשתת.

"אני בלוגר אוכל חירש שיוצר תוכן נגיש", הוא מספר ל"ישראל היום", "הבלוגר היחיד בארץ שמעביר מתכונים נגישים, הן בשפת הסימנים והן עם כתוביות".

"המגבלות הן לא מכשול"

בימים אלה קויטני מעביר סדנאות אפייה מותאמות לקהילת החירשים וגם לשומעים, מתוך אמונה שאין גבול למה שניתן להשיג - גם אם ישנם אתגרים. "דרך העשייה אני מצליח להמשיך ולהתפתח בכל התחומים שאני עוסק בהם, מבלי שהמגבלות שלי יהוו מכשול", הוא אומר. "במקביל אני משתף פעולה עם חברות בתמורה לחשיפה של בעלי מוגבלויות, ומדגים איך גם הם יכולים לעשות כל דבר, כמו כל אדם רגיל".

תמיד האמנת שתוכל לעשות שינוי?

"כל חיי התמודדתי עם השאלה – איך אני מסתדר בסביבה של שומעים? איך אני מתקשר איתם?" מיכה אומר בכנות, ומספר על הדרך הלא פשוטה שעבר. "כל-כך הרבה פעמים ראיתי קבוצות של חברים מדברים, צוחקים ונהנים - וכשהייתי מנסה להצטרף, פתאום השיחה הייתה נעצרת. הם היו משתתקים לחלוטין, כאילו הנוכחות שלי הפריעה", הוא מתאר בכאב, "הייתי אומר להם שימשיכו כאילו אני לא פה, אבל זה לא עזר – הם פשוט לא היו מוכנים לצרף 'אדם שונה' לחבורה".

מה היית מרגיש במקרים מהסוג הזה?

"זה כאב", מיכה משתף, "הייתי רואה איך ברגע שאני מתרחק, הם חוזרים מייד לדבר ולצחוק - כאילו לא קרה כלום. הייתי שואל את ההורים שלי למה זה קורה, למה מתנהגים אליי ככה, למה אני שונה ואיך אני אמור לתקשר עם אחרים - אם הם לא מוכנים לתת לי הזדמנות?", הוא מסביר, "אבל התשובה שקיבלתי הייתה: 'זה מה שיש'".

אלא שמיכה לא הסכים בשום אופן לקבל את המצב הזה, ובמקום זאת, הוא החליט להילחם. "לא הייתי מוכן להשלים עם מציאות שבה אני לבד", הוא מסביר. "ביליתי המון זמן בהתבודדות, במשחקים ובספרים, אבל בפנים בער בי הרצון לשנות את המצב. רציתי לתקשר, לשתף, לדבר – לא להישאר סגור בתוך עצמי".

איך הסביבה החרדית השפיעה?

"בילדותי, כילד חרדי, חשבתי שלהיות חירש זה פשוט לא לשמוע, ולהסתדר עם קריאת שפתיים ותקשורת כתובה מול שומעים. גדלתי בסביבה חרדית שבה לרבים היה שפם וזקן ארוך שהסתיר את השפתיים, מה שהקשה עליי לקרוא אותם - הייתי צריך לבקש מהם לסדר את השפם, כדי שאוכל להבין". לדבריו, רבים מהם עשו כפי שביקש - חלקם אפילו החזיקו מסרק בכיס, במיוחד בשביל זה.

"ההורים שלי דיברו איתי רגיל, כאילו אני שומע. הם לא רצו לראות אותי כאדם עם מגבלה, אבל המציאות הייתה שונה. אני חירש לגמרי, והייתי צריך כלים שמתאימים לי. רק בגיל 30, במקרה, פגשתי לראשונה חירש שמשתמש בשפת הסימנים".

כשהוא ראה את אותו אדם מסמן בעזרת ידיו, מיכה תחילה לא הבין מה עיניו רואות. "שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא הופתע ושאל אם אני צוחק עליו. עניתי ברצינות, שמעולם לא פגשתי מישהו שמדבר כך, והוא הסביר לי ששפת הסימנים היא הדרך שבה חירשים מתקשרים בקלות. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעולם הזה, ומאותו רגע התחלתי ללמוד שפת סימנים".

שפת הסימנים עוררה בך תקווה מחדש?

"הבנתי שיש לי שפה משלי", מיכה מסביר, "שפה שמאפשרת לי להתחבר באמת לחירשים אחרים. היום אני גאה בכך שאני דובר גם עברית וגם שפת הסימנים, ויכול לתקשר עם כולם – חירשים ושומעים כאחד".

"מי תרצה לצאת עם חירש?"

אלא שגם היכולת לתקשר עם כולם - לא פתרה את הבעיות בכל התחומים. "בעולם השידוכים החרדי, לצערי, לא יצאתי להרבה פגישות", מיכה משתף. "הדרישות שם היו גבוהות מאוד ולא הצלחתי לעמוד בהן. אבא שלי אשכנזי (מדנמרק) ואמא שלי תימנייה, וזה יצר בעיה לא רק בגלל השיוך העדתי, אלא גם בגלל ההבדלים במנטליות ובמנהגים", הוא אומר. "ההלכה והמסורת שונות בין העדות, וזה הקשה עוד יותר למצוא התאמה. מצד אחד, אשכנזיות לא רצו אותי כי אני לא 'שלם' בעדה שלהן, ומצד שני - גם ספרדיות לא רצו אותי מאותה הסיבה. אז ניסיתי לחפש מישהי עם רקע דומה – חצי-חצי – אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי"

מעל לכול, ניצבה לדבריו לקות השמיעה. "מי תרצה לצאת עם חירש?" הוא שואל בכאב, "הסביבה החרדית חיפשה בחור ישיבה עילוי, ירא שמיים, חכם - כזה שיושב ולומד שעות על גבי שעות בבית המדרש, ואני פשוט לא הייתי שם. במשך כעשר שנים יצאתי עם ארבע או חמש בחורות בלבד, ובסופו של דבר הבנתי שהשידוכים בחברה החרדית הם תהליך קשוח ומורכב".

בגיל 25, מיכה התארס לבחורה ששידכו לו. "זה קרה מתוך לחץ חברתי ומשפחתי, למרות שבלב לא הייתי שם", הוא חושף. "לא הרגשתי שאני במקום הנכון, ובסופו של דבר, לאחר שבוע של אירוסין - החלטתי לבטל".

איך הסביבה הגיבה?

"אותה בחורה לקחה את זה קשה מאוד, וכתבה לי מילים שלא הייתי רוצה לשמוע. היא ניתקה איתי את הקשר דרך כל אמצעי התקשורת, אבל מיד לאחר ההחלטה - הרגשתי הרבה יותר טוב. כאילו שחררתי משהו כבד", הוא מסביר.

"המשכתי הלאה, ובסופו של דבר מצאתי את הזוגיות הכי טובה שאני יכול לבקש. היום אני שמח, שלם ומאושר עם הבחירה הזו. זה היה צעד חשוב ללמוד מה אני באמת מחפש בזוגיות ומה חשוב לי, ואני שמח שהגעתי למקום הזה. כשהכרתי את לולה, היא הייתה הראשונה שהצלחתי לשפוך בפניה את כל מה שעברתי. היא הקשיבה, ניסתה להבין, והייתה מזועזעת. היא אמרה לי: 'אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו. חייבים לספר את זה, להעלות מודעות'".

ואיך הגעת לעולמות הקולינריה?

"עד גיל 35, כשעוד גרתי אצל ההורים, כמעט ולא בישלתי", מיכה מספר. "אמא דאגה להכול – אוכל, כביסה וניקיון. כל פעם שנכנסתי למטבח, היא מיד שאלה אותי מה אני מחפש".

אבל הכול השתנה ברגע שמיכה עבר לגור עם לולה. "היא הודיעה לי שהיא לא מתחברת למטבח, ופתאום הבנתי שאם אני לא רוצה לחיות על משלוחים - אני חייב ללמוד לבשל", הוא צוחק. "התחלתי עם ניסיונות, נעזרתי באמא, בחברים וביוטיוב. אפילו דברים בסיסיים, כמו היחס בין אורז למים, לא היו לי מובנים עד שהתנסיתי בעצמי. ועם הזמן, לא רק שלמדתי לבשל – התאהבתי בזה. משם עברתי לאפייה, וזה כבר הפך לתשוקה של ממש".

מה מניע אותך כיום?

"אני שואף ליצור השפעה בתחום האוכל והתוכן הנגיש", מיכה מכריז, "לולה ואני חווים יום-יום את האתגרים וההפתעות שבזוגיות של שומעת וחירש. לפעמים אנחנו מגלים דברים חדשים על התקשורת בינינו, על הפערים ועל הפתרונות היצירתיים - וכל פעם שזה קורה, אנחנו מבינים שזה משהו ששווה לשתף. כך למעשה נולדים הסרטונים שלנו - אני מקבל המון תגובות משומעים שאומרים לי שהסרטונים עוזרים להם להבין איך זה באמת להיות חירש, וזה מרגש אותי לדעת שאנחנו מצליחים להעביר את החוויה הזאת".

אתה חושב כבר על הצעד הבא?

"החלום שלי הוא להמשיך ולהגביר את המודעות לגבי חירשות", מיכה מסכם, "אני שואף לשתף פעולה עם חברות תעשיית המזון כמו אסם, שטראוס, תנובה ועוד", הוא מסביר, לצד סרטוני המתכונים בשפת הסימנים, שהוא כבר מפיץ לכל עבר - במטרה להנגיש לכולם.