מונית הקסם: נינה מזרחי השיקה מונית שהיא מרחב בטוח לנשים, נערות וילדים

"יש עניין", פותחת נינה את השיחה שלנו, עוד לפני ה"בוקר טוב". קבענו להיפגש לשיחה של שעתיים בחיפה, והנה, היא מתקשרת עשר דקות לפני המועד ואומרת שיש עניין. "מה העניין?", אני שואלת. "אני צריכה להקפיץ מישהי משלנו לתל השומר".

מילים כמו "משלנו" יישזרו גם בהמשך השיחה על הנסיעות של נינה במונית שלה, "מונינה", שבה היא מקפיצה נשים מכאן לשם, מהבית לטיפול פסיכיאטרי, מהגן של הילד לבית המשפט, מהמעון לנשים מוכות לסידורים. כשנינה אומרת "משלנו", היא מתכוונת לנשים שנפגעו מגברים, באלימות פיזית או מינית או שתיהן, ומפחדות להיות בסיטואציה אינטימית עם גבר - כך שנסיעה בחלל צפוף כמו מונית שבה נוהג גבר, היא משימה שמעל לכוחותיהן.

אנחנו יושבות בקפה של היפסטרים בחיפה. החיבור מיידי. קפה וצחוקים. נינה מזרחי (54), אישה פתוחה ורבת קסם, קצוצת שיער, רהוטה, אינטליגנטית, בוחרת מילים מדויקות. היא בזוגיות וגרה בעיר.

ילדותה עברה עליה במשפחה קשת יום בוואדי סאליב. בבית לא היה כסף. בשנות ה־20 שלה לקחה את הפמיניזם שבו האמינה צעד אחד קדימה, והחלה להתנדב בקו חירום לנשים נפגעות אלימות. "יש סיפור סיני עתיק, על בחורה שהולכת לאורך גדות הנהר. פתאום היא רואה מישהי טובעת, ומייד היא קופצת ומצילה אותה. היא ממשיכה ללכת ורואה עוד מישהי טובעת, וגם אותה היא קופצת להציל. אחרי הבחורה השלישית היא מתחילה לרוץ. כשהיא פוגשת מישהו בדרך, ששואל אותה לאן היא רצה, היא עונה: 'לראות מי זורק את כל הבנות האלה לנהר'.

"ככה גם אני. באיזשהו שלב נמאס לי. זה היה קשה שכל פעם מישהי חדשה מתקשרת, ואומרת שבן הזוג שלה מכה אותה או מתעלל בה. התחלתי להתחרפן מזה שכל פעם מתקשרת מישהי אחרת ומספרת סיפור נורא, ואמרתי לעצמי 'בואי נלך לראות מי זורק אותן'.

"הפסקתי לטפל בקורבנות, והתחלתי לחפש מי פוגע בהן ובאיזו זכות. היה לי ברור שמשהו בחברה, בחינוך, במסרים, מאפשר את זה. השתגעתי מזה שאני לא מבינה מה יש בחברה שלנו שמאפשר לגברים להרביץ לנשים.

"הגעתי לעמותה בשם 'אישה לאישה', ארגון פמיניסטי חיפאי שמנסה לבדוק למה יש בחברה שלנו כל כך הרבה נשים נפגעות אלימות, כל כך הרבה נשים נפגעות מין, אחת משלוש (לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי; ק"א), אולי אפילו אחת מאחת".

את מניחה שהאשם הוא בחברה.

"זאת האמת. בחברה שלנו חזקים מנצלים חלשים, ואת זה אני לא יכולה לסבול. יש משהו בכוח, שאם לא מבינים את המשמעות שלו, ואם לא מבינים את האחריות שבאה איתו - עלולים להשתמש בו לרעה. נשים נתפסות כיותר חלשות בחברה שלנו, והן בעצמן לומדות שהן יותר חלשות מגברים.

"אם הסטטיסטיקה אומרת שיש קרוב ל־200 אלף נשים נפגעות אלימות (על פי הנתונים מ־2019 באתר ויצו), ומסביבן יש ילדים שנפגעו גם הם, יש פה נושא חברתי. משהו בחברה שלנו מאפשר את זה. כשגבר מתוסכל ממשהו, הוא לא ירביץ לבוס שלו, אבל הוא כן מסוגל להרביץ לאשתו. וזה אותו גבר. הוא ירביץ למי שנתפסת חלשה ממנו, שאפשר להוציא עליה זעם".

היא לוקחת לגימה מהקפה, נושמת עמוק, ומספרת שבגיל 30 היה לה, לראשונה בחייה, קצת כסף, ואיתו נרשמה ללימודי קרימינולוגיה בבית ברל ועשתה רישיון נהיגה. במקביל החלה לעבוד עם נוער בבתי ספר וללמד לזהות נורות אזהרה בזוגיות. נוסף על כך, עבדה שמונה שנים במרכז הסיוע "קואליציית נשים לחינוך", ארגון גג שבו חברות העמותות מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, קו חירום לנפגעות אלימות "כיאן" ו"אשה לאשה", שם פעלה בתחום החינוכי ולימדה נערים ונערות מה ניתן לעשות כשמשהו בפגישה רומנטית מעורר חשד.

"המקום האחרון שבו עבדתי היה עמותה לנוער בסיכון, מקום שמקבל אליו נערות ונערים שיצאו מהבית מכל מיני סיבות: מרד נעורים, כעס, פגיעה, מה שאת רוצה. הם מגיעים לבית הזה במקום להיות ברחוב, ושם הם גרים. הייתי שם שלוש שנים, ולאט־לאט ראיתי שהפגיעות בנוער הזה נעשות קשות יותר. יש ממש גרף עולה. אם בעבר מישהו עזב את הבית בגלל מצוקה כלכלית, חברתית, לא מסתדר עם ההורים - עם השנים ראיתי הרבה יותר פגיעות מיניות, קשות, לאורך זמן ובתוך המשפחה".

את העמותה עזבה לפני חמש שנים, אחרי סוף שבוע אחד שבו שתי נערות שגרו במקום ניסו לשים קץ לחייהן. "אחת כמעט הצליחה. הייתי במשמרת עם עוד עובד, וניסינו לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע ממנה לעשות את זה: נעלנו את המטבח כדי שלא תמצא שם משהו חד, רצנו אחריה, ניסינו לתפוס אותה.

"באיזשהו שלב היא הצליחה להיכנס למטבח מאחד החלונות. רצתי אחריה, אבל לפני שהספקתי היא פתחה קופסת שימורים של אפונה. תפסתי אותה, היא הסתכלה לי בעיניים וחתכה עם מכסה הפח את הוורידים בפרק כף היד שלה". נינה לוקחת נשימה עמוקה ועיניה מתקדרות. "במשך חודש אחרי זה לא הצלחתי לתפקד. ואז עברתי לטפל ב'מכורות נקיות' - נשים שהצליחו לצאת ממעגל הסמים. ההתמכרות הפיזית היא החלק הקל בסיפור. כשאת מכורה, את שפחה של דפוסי התנהגות שמשמרים את ההתמכרות. למשל, השימוש בשקרים ובמניפולציות. ההתקרבנות התמידית. אלו דפוסי התנהגות וחשיבה שאם את לא מטפלת בהם, את תחזרי להשתמש.

"רוב המכורות הן נשים שעברו פגיעות מיניות שמשכפלות את הפגיעה. הרבה פעמים הסמים שמרו עליהן שלא ישתגעו, שלא יחוו את הטראומה מחדש. זה עזר להן להתמודד עם היומיום. באיזשהו שלב זה מדרדר אותן למיץ של הזבל, הן נכנסות למעגל איום של פגיעה מינית - שימוש בסמים כדי להתמודד עם הכאב - ירידה לזנות כדי לממן את הסמים - ושכפול הטראומה שבאה עם העיסוק הזה. אז, אולי שם, הן מתחילות לחשוב על גמילה".

בעבודתה במוסד למכורות נקיות נתקלה בנשים שלא עמדו בתנאים הקשוחים של המוסד, ונשלחו לעשות "חשבון נפש" בחוץ. שם, כשהן במקום הכי נמוך בחיים שלהן, נהג המונית שהזמינו לאסוף אותן הציע להן סמים. כשנינה התגברה על הזעזוע שעורר בה הסיפור הזה, נזרע בה רעיון. היא החליטה לקחת את ההגה בידיים, תרתי משמע, ולהפוך לנהגת מונית.

באותו הזמן, בקיץ 2012, ניסתה אישה בשם אורה לוי מאשקלון להקים קואופרטיב של נהגות מוניות בעזרתה של תנועת "דרור ישראל". אלא שכמה חודשים לאחר מכן אורה חלתה, והשאירה את הנעת הקואופרטיב בידי הנשים שהיו חברות בו. נינה הצטרפה לקבוצה, שהצליחה לגייס 200 אלף שקלים, אולם המיזם לא המריא. "לצערי הרב זה לא הצליח, אבל בשלב הזה החלטתי שהנושא הזה של מרחב פמיניסטי ובטוח של נשים הוא מאוד שלי, ואני לא מתכוונת לוותר עליו", היא אומרת בנחישות.

"הן שומעות עלי מפה לאוזן"

אחרי שנה עם הקבוצה האשקלונית, נרשמה נינה לקורס של משרד העבודה לנהיגה בתחבורה ציבורית כדי שתוכל להוציא רישיון למונית. "בבית הספר לתחבורה ציבורית האווירה מאוד גברית, מאוד שוביניסטית", היא מספרת. "קשה להיות אישה לבד במקצוע הזה. התפיסה שם נורא מיושנת, עם הערות עתיקות כאלה של איך אישה יכולה לנהוג בכלל, איך היא יכולה לעשות רברס, ושתחזור למטבח או לקפל כביסה".

עם מעט הכסף שהיה לה רכשה את המונית הזולה ביותר שמצאה, וקראה לה "מונינה: מרחב בטוח לנשים, נערות, ילדים, ילדות ועוד". בעיניה, מונינה היא מפעל פמיניסטי שמטרתו לסייע לכל מי שפוחדת לעלות למונית עם גבר.

"הן שומעות עלי מפה לאוזן. אני זוכרת שמישהי התקשרה אלי מנהריה, ואמרה לי שהיא צריכה להגיע לבית חולים בחיפה. שאלתי אותה למה היא לא לוקחת נהג מנהריה, זה יהיה לה הרבה יותר זול, והיא אמרה לי שהיא לא במצב נפשי להיות עם גבר במרחב כזה. אני לא מאשימה את נהג המונית, חלילה, זה פשוט מצב נפשי של נשים שנפגעו.

"תראי, להיות במונית זה מורכב. זה קרוב מדי, אינטימי מדי. זה את והנהג. זה לא שמישהו בהכרח יאנוס אותך, אבל כל דבר שתגידי עלול להתפרש לא נכון בגלל הסיטואציה. ושוב, זה לא כי נהגי מוניות הם אנשים בעייתיים. זה קורה גם הפוך, כשאני, כאישה, מסיעה גברים. למשל, לילה אחד לקחתי מישהו, והוא היה קצת שיכור. הגענו לכתובת שלו, והוא היה בקטע שאני עולה אליו עכשיו לקפה. אמרתי לו שאני לא עולה. והוא מסטול ונחמד, אבל אחרי רבע שעה אני אומרת לו שאם הוא לא יורד עכשיו אני מזמינה משטרה.

"או כשפעם עורך דין נכנס אלי למונית, והיה קיץ לוהט. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאדליק לו מזגן, והוא ענה בלי להתבלבל: 'חם לך? תתפשטי!" במקרים האלה הייתי במקום של כוח, אבל הרבה פעמים לא הייתי במקום כזה".

אין הרבה נהגות מונית בארץ.

"נכון, ואני לא מצליחה להבין למה זה. זה מוזר. הרי אנחנו, הנשים, טובות במתן שירות, ומונית זה מאוד שירותי, אבל בכביש אנחנו כמעט שלא נמצאות כנהגות מונית. יש אפליקציה שנקראת 'מי פנוי', ומנהל האפליקציה החליט סוף־סוף שתהיה למשתמשים אפשרות של 'נשים מסיעות נשים'. זה חדש! גט טקסי, למשל, לא מסכימים. הם יודעים שהם יסתכסכו עם הנהגים שלהם".

הצורך שעליו נינה מדברת תקף גם כשמדובר בנוסעים שלא עברו פגיעה. "כמעט בכל פעם שמישהו או מישהי נכנסים למונית, הם אומרים 'איפה היית עד עכשיו? איזה כיף, למה אין עוד נהגות?' כאלה תגובות. מפתיע כמה שזה מפתיע.

"אני זוכרת שפעם מישהו שאל אותי מה ההבדל בין גבר לאישה במונית, אז שאלתי אותו: 'נניח שאתה צריך לשלוח את הבן או את הבת שלך לחוג במונית. מי תעדיף שינהג בה, נהג או נהגת?' הוא אמר: 'ברור שנהגת'. אני לא אומרת שנהגי מוניות הם עם של מטרידנים, אבל אישה נותנת תחושה רגועה יותר".

"להיות קשובה"

אחת הלקוחות של נינה היא ש', שרואה ב"מונינה" סוג של ישועה. "הייתי במקום טיפולי לנשים, ולצערי הייתי צריכה להתפנות משם למקלט לנשים מוכות", היא מספרת. "בגלל שנפגעתי מגברים בעבר, חששתי לקחת מונית עם נהג גבר".

במעון לנשים מוכות אסור שהגבר הפוגע יידע היכן נמצאת האישה הנפגעת, וש' לא יכלה פשוט לנסוע באוטובוס, מחשש שתתגלה. "איכשהו מצאתי את המספר של נינה. מייד כשנכנסתי למונית הרגשתי מוכלת, שרואים אותי. נינה נתנה לי להרגיש בטוחה. היא היתה מאוד קשובה, וכשהגענו ליעד היא ליוותה אותי ממש עד סף הדלת ועשתה את זה ברגישות מאוד גדולה".

הקשר עם נינה, מספרת ש', נמשך גם אחרי הנסיעה ההיא. "נינה מרימה טלפון מדי פעם ומתעניינת במצב שלי. כשהייתי צריכה למצוא מקום טיפולי חדש, היא הפעילה קשרים ועזרה לי למצוא משהו מתאים. היא מלווה אותי גם בתהליך המשפטי שאני עוברת. 'מונינה' אפשרה לי להרגיש בטוחה לעשות כל מיני צעדים בחיים, שבלעדיה פשוט לא הייתי עושה".

"חשוב לי מאוד להיות קשובה", מוסיפה נינה. "המרחב האינטימי שנוצר במונית גורם לאנשים להיפתח ולדבר. יש סיפורים אישיים מרתקים של אנשים שנסעו איתי. למשל, בעוד כמה ימים אני לוקחת לשדה התעופה מישהי שסוחבת איתה פוסט־טראומה מורכבת, שבגללה היא לא יצאה מהבית 12 שנה. ואז היא שמעה עלי, ופתאום נפתחה לה אפשרות. בנסיעה הראשונה שלנו ביחד לקחתי אותה לסופר לקנות ביצים. זה מה שהיא היתה מסוגלת לעשות. בנסיעה השנייה כבר נסענו יותר רחוק. ככה, לאט־לאט. היום היא כבר נוסעת לנתב"ג. מבחינתה, זה לא היה אפשרי עם נהג גבר.

"אני עובדת המון עם מקלטים של נשים נפגעות אלימות. בחיפה יש מעון חירום של נשים שיצאו ממעגל הזנות. יום אחד מישהי הזמינה משם מונית, ובמהלך הנסיעה הנהג הציע לה לשכב איתו תמורת כסף. אני יודעת, יש אינספור נסיעות שלוות שנהגים אוספים נוסעות, ורובם המכריע של הנהגים הם אנשים הגונים שרק רוצים להתפרנס. אבל יש גם סיפורים כאלה".

זה לא מייאש? זה נשמע כמו פלסטר על פצע ענק.

"לא, אין ייאוש. לפעמים יש עצב. אני רואה שאני מאוד עוזרת לאנשים. נכון שזה לא מספיק, אבל זה יותר טוב מכלום".

"התחום הפך להפקר"

בלי קשר לעובדה שהיא אישה, מתמודדת נינה גם עם האתגרים של להיות נהגת בישראל. "להחזיק מונית לחודש עולה בערך 5,000 שקלים, וזה עוד לפני שהתנעתי. הענף הזה לא מצליח להתאגד, וזה מאפשר למשרד התחבורה לפגוע במי שמתפרנסים מהענף. יש בארץ כ־27 אלף מוניות על הכביש, והמדינה מייצרת עוד ועוד תחרות לא אחראית, כמו שירותי הסעות למיניהם. במקום להוסיף כלי רכב לכביש - שמגבירים את הזיהום, הצפיפות והסכנה - כדאי לחשוב על סבסוד מוניות".

מה החלום שלך?

"ש'מונינה' תהפוך לתחנת מוניות של נשים פמיניסטיות, שמחויבות לנושא של מרחב בטוח. ואחרי שזה יקרה, אני חולמת שתהיה תחנה כזו בכל עיר גדולה בארץ".

• • •

ממשרד התחבורה נמסר בתגובה: "בתחילת 2020 נכנסה לתוקף רפורמה מקיפה בתעריפי המוניות המיוחדות, השומרת על איזון בין הצורך של נהגי המוניות להתפרנס והצורך לשמור על תעריפים ראויים לכלל ציבור הנוסעים. במסגרת הרפורמה, הועלו תעריפי נסיעה עירוניים והופחתו תעריפים בינעירוניים ובוטלה תוספת התשלום עבור מזוודות. בהתאם לצו הפיקוח, תעריפי הנסיעה במוניות המיוחדות מתעדכנים מדי שנה ועודכנו לפני כחודשיים (באפריל 2022). עדכון התעריפים משקף את התייקרות כלל ההוצאות הכרוכות בהפעלת מונית, לרבות דלק, חלפים ועוד, בהתאם למשקל כל המרכיבים כפי שמעוגן בסל תשומות הקבוע בצו".

חברת "גט טקסי" בחרה שלא להגיב.