כולם נגד ליברמן: השבוע הקשה שעבר על שר האוצר

 איש לא הכין את אביגדור ליברמן לכיפה האדומה שהכינו לו חבריו לקואליציה. שעתיים וחצי נאלץ לשבת קפוץ בכיסאו בוועדת הכלכלה של הכנסת, ולהקשיב לנציגי העצמאים ולחברי הכנסת מטיחים בו האשמות חריפות.

יו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל ביטון, אפשר לכל הנוכחים בחדר, שביניהם גדולי מגדפיה ומחרפיה של מדיניותה הכלכלית של הממשלה, לשאת דברים בזה אחר זה, מבלי שיהיה לליברמן לאן לברוח. בתחילת הדיון עוד ניסה להתחמק, אבל ביטון הבהיר לו בפני כולם כי ללא נוכחותו - הישיבה תינעל באופן מיידי.

שרים בכירים בממשלה אומרים בימים האחרונים על ליברמן כי חטא ההיבריס והאגו הם שמוליכים אותו, זאת לצד כניעה טוטאלית לפקידי האוצר. הם מבינים שמדיניותו"לא לשנות פסיק" מהתוכנית הכלכלית פוגעת בראש ובראשונה בממשלה כולה, שלדעת רבים מתגלה עם הזמן ככישלון כלכלי קולוסאלי - הן בטיפול ביוקר המחיה והן בנפגעי הקורונה.

גורם בכיר בממשלה אמר השבוע כי אם עד לפני כמה שבועות חשו השרים, ובהם רה"מ, כבוד לליברמן, שהציג את עצמו כשר המנוסה והוותיק בממשלה, זה שאפשר לסמוך עליו שייצא מכל משבר ויידע לנווט את העניינים על הצד הטוב ביותר - הרי שבימים האחרונים היחס השתנה לזלזול מוחלט. הם יכולים לשאת הצהרות מפוצצות על התמיכה בו ולפרגן לו מעל לכל במה, אולם מאחורי הקלעים ללעוג לו ולתדרך נגדו בכל הכוח. התחושה הזאת אינה זרה לליברמן. כך קרה גם כשהיה שר הביטחון. בימיו האחרונים בתפקיד הבין שלא זו בלבד שהפיקוד הבכיר לא סופר אותו, אלא אף צוחק עליו. וכך היה גם במשרד החוץ. כמעט מדי יום היה מתעורר בבוקר לעוד כותרת של "גורם מדיני" במשרדו נגד מדיניותו.

יש בממשלה הנוכחית גורמים בכירים שמכירים היטב את האיש. הם יודעים מי הוא ומה הוא, מעלותיו המועטות וחסרונותיו הרבים. אחד מהם, המשמש היום גורם בכיר בממשלה והיה אחד הצירים המרכזיים שהביאו להקמתה,
נזכר השבוע בדברים שאמר כשרעיון ממשלת בנט־לפיד החל לקרום עור וגידים. התחושה בימים ההם היתה שעושים את הלא־ייאמן. מלאכת מחשבת של ימינה וסער מצד אחד, מרצ והעבודה מצד שני, לפיד שמוותר על ראשות הממשלה אף על פי שהוא המרכיב הגדול ביותר, וכל זה - בתמיכה מאסיבית
של התקשורת, שמאמצת בחום את הנרטיב של ממשלת אחדות שיכולה לתפקד היטב, כאשר ברור שברגע שלבנה אחת נופלת בדרך, כל הבניין קורס בתוך שניות.

בתוך כל זה, אמר אותו בכיר שעסק בהקמת הקונסטרוקציה, כי מלבד רע"מ או ח"כים בודדים בימינה שיכולים לקבל רגליים קרות דקה לפני ההשבעה, הכיוון המרכזי שאליו הוא מסתכל הוא דווקא ליברמן. אני מכיר את ליברמן היטב מממשלות קודמות, אמר, הוא הדמות הכי לא יציבה שאנחנו צריכים לעבוד איתה. יותר מעבאס ויותר משקד. הוא תגרן ותככן, ובסוף שם את המפתחות ופשוט הולך. הוא עשה את זה פעמיים: לביבי, ולפני כן לאולמרט. הוא יעשה את זה גם לנו.

אותו בכיר ובן שיחו החליטו לשתף בתחושות הללו את לפיד. אל תדאגו, אמר שר החוץ, הפעם זה יהיה שונה. אני אחראי עליו. כך הפך לפיד למחזיק תיק ליברמן בקואליציה. כשהתפתחה המהומה בתוך ישראל ביתנו סביב אלי אבידר, מיהר לפיד לגשר ואף לנדב משבצת של שר על חשבונו כדי לפתור את המשבר. כך גם השבוע, כאשר מיהר להוציא את הודעת הגיבוי בשר האוצר. אבל גם לפיד מראה סימני שבירה. למרות האידיאל המשותף
של הרחקת נתניהו מהשלטון, הקואליציה נמצאת ברגע מבחן לא פשוט, כאשר המפרק הסדרתי והלא צפוי הוא אחד מעמודי התמך שעליהם היא נשענת.

 אבטחה סלקטיבית

תחנת הרכבת הקלה הנושאת את השם "שמעון הצדיק" בדרך בר־לב שבירושלים, המובילה ממרכז העיר לאוניברסיטה העברית, עמוסה לעייפה כמעט בכל שעות היממה. כל רכבת שעוצרת בה מעמיסה ופורקת נוסעים
המגיעים אליה משני עברי הכביש המרכזי. מהצד המערבי אלה בעיקר חרדים. שכונת ארזי הבירה, מעלות דפנה ועשרות ישיבות ומוסדות חרדיים, תלמודי תורה ובתי ספר לבנות וסמינרים ממוקמים בסמוך לציר המרכזי ולתחנה.

באותו מרחק, רק מצידה המזרחי של התחנה, המוני ערבים מגיעים אליה וממנה, משכונת שמעון הצדיק, או "שייח' ג'ראח", על שמו של רופאו האישי של צלאח א־דין, שנקבר באזור. לשכתו המאולתרת של ח"כ איתמר בן גביר בפאתי השכונה, שתי דקות הליכה מתחנת הרכבת, הפכה מוקד עלייה לרגל של חברי כנסת ממפלגות הימין באופוזיציה. לנגח את הממשלה הוא דבר רצוי מבחינתם כל ימות השנה, ובוודאי כשמדובר בפסטיבל האב.
בימים האחרונים מרכזים רה"מ בנט, השר עמר בר־לב וצמרת המשטרה מאמצים אדירים, במחשבה כיצד לתגבר את האבטחה במקום מבלי להיענות לדרישתו הישירה של בן גביר - העיקר שיסתלק כבר מהמקום.

קשה להפריז בפוטנציאל הנזק הפוליטי של משברשמעון הצדיק. חברי רע"מ שומעים את הקולות, וכל מתיחות כזאת גומרת אותם. חבריהם מהרשימה המשותפת יודעים לחגוג היטב על המצב, ומחלישים את אחיזתם כשותפים לממשלה הציונית שבה הם חברים. אך על פי שהם עדיין לא אומרים זאת בבירור, בכירים בקואליציה רואים בהצבעות האחרונות של רע"מ נגד הממשלה כאיתות לאי־שביעות רצון קיצונית ממה שמתחולל פחות מארבעה ק"מ ממזרח למשכן הכנסת.

גנץ עצמאי בשטח

רה"מ מודע לחסרונות הקואליציה, ומייחל כבר לצאתה של הכנסת לפגרת פסח בעוד שלושה שבועות. בחופשה הפרלמנטרית שתגיע הוא מתכוון להשקיע בהרגעת הרוחות ובאיפוס המערכות. הוא מקווה שכשימי המליאה
יהיו מאחוריהם, אפשר יהיה לדבר עם השותפים הפוליטיים ולהכניס בהם מוטיבציה להמשך שיתוף פעולה, לקראת חזרתה של הכנסת אחרי יום העצמאות. בנט מאמין שאין משמעות לתככים הקואליציוניים, וגם לא לסקרים. אין מערכת בחירות בקרוב, אמר לאנשיו שהראו לו את הסקר האחרון של שלמה פילבר שבו מקבלת ימינה ארבעה מנדטים. המסר שלו לשרים ולסביבתו הוא שיש לעבוד על מה שצריך, בלי שיקולי פופולריות או נקודות בדעת הקהל. לעשות מה שנראה נכון וטוב למדינה.

הוא סבור שמצבה הכלכלי של המדינה טוב, וביוקר המחיה הוא מתכוון לטפל. הוא משוכנע שיוכל ליישר גם את ליברמן, ולהביא תוכנית טובה שתהיה מוסכמת על שר האוצר וגם תביא תוצאות בשטח. בנט מעודד מאוד עם שובו ארצה מביקורו בבחריין. נתניהו הביא את הישג הסכם השלום, ובנט קוצר את
הפירות. מבחינתו לא מדובר רק בגזירת החבל של מעשי קודמו, אלא ביציקת תוכן ממשי להסכם, כמו גם עם ההסכם הדומה שנחתם עם איחוד האמירויות, בתחומי התיירות, הטכנולוגיה, והתעשייה - כולל תעשיית מערכות ההגנה הצבאיות. הוא מתפעל מזה שכאשר נפגש עם צעירים בבחריין, מפגש שאותו התעקש לקיים נוסף על קבלות הפנים והפגישות הממלכתיות, לא נשאל על ידיהם אפילו פעם אחת על הסכסוך במזרח התיכון
ועל זכויות הפליטים הערבים בארץ ישראל. כל השאלות עסקו בפיתוחים טכנולוגיים ובהרחבת יחסי הסחר והתיירות בין המדינות.

באשר לנעשה בשייח' ג'ראח ובכנסת, יש לבנט הסבר פשוט. מדובר, לדעתו, בסוכני כאוס מהאופוזיציה, שפועלים השכם והערב כדי לנסות לזרוע חורבן, לא רק בממשלה הנוכחית, אלא במדינה. לדעתו, סוכני הכאוס נמצאים משני הצדדים שאינם חלק מהממשלה שלו: מצד אחד בן גביר וסמוטריץ'. מצד שני איימן עודה ואחמד טיבי. משני העברים, לדעתו, מתסיסים את השטח בש־
מעון הצדיק לא לצורך. ושניהם חוברים זה לזה בכנסת כדי לחבל בעבודתה התקינה של הממשלה, כמו, למשל, בתמיכת סמוטריץ' בהקמת עיר ערבית בגליל, בניגוד לעמדת הממשלה.

איפה הם ואיפה רע"מ, הוא נאנח. שגריר ההסברה הטוב ביותר שיש לנו היום הוא מנסור עבאס, שהצטרף לראשונה לממשלה בישראל, הכריז שישראל היא מדינת היהודים, ורק לאחרונה התנגד נחרצות לקריאות להכיר
בישראל כמדינת אפרטהייד. מי שכן הצליח להוציא, ככל הנראה, את בנט משלוותו - הוא בני גנץ. כבר תקופה ארוכה מתנהל יו"ר כחול לבן בצורה עצמאית, ולא פעם מתריסה, כלפי יתר הגורמים בממשלה. בצדק מסוים, יש לומר. בלפיד הוא מזלזל מאז פילג את כחול לבן המאוחדת. את בנט, סער
ומפלגות השמאל הוא לא רואה ממטר, כראש המפלגה היציבה ביותר אחרי יש עתיד בקואליציה. לפני שבועיים נסע גנץ לבחריין, לנסיעה הראשונה
של שר ישראלי כה בכיר למדינה שלה יחסים דיפלומטיים טריים עם ישראל. לדברי גורם בכיר, הנסיעה, שבועיים לפני בנט, לא היתה מתואמת עם לשכת
רה"מ. כשנודע לבנט - הוא רתח.

אין זו הפעם הראשונה שגנץ נוטל לעצמו את החירות לקדם מהלכים אזוריים
מבלי ליידע את רה"מ לגבי המועד ותוכן הפגישות. גנץ, אומר הבכיר, מתנהל בממשלה כמי שאין לו מה להפסיד, אחרי שאת ראשות הממשלה שהובטחה לו הוא כבר הפסיד.

בסביבת שר הביטחון אמרו כי הם מתקשים להאמין שרה"מ או מי מסביבתו התנגדו לביקור משמעותי ולחתימת הסכם ביטחון אסטרטגי, שרק חיזק את משמעות הביקור של בנט. כך או כך, אומרים בסביבת גנץ, רה"מ עודכן על הביקור ואף קיבל דיווחים על תכניו, ויש תיאום מלא בנושאים הביטחוניים.