אלו הטעויות שמנעו מגנץ להפוך בדיוק היום לראש הממשלה

בוקר טוב שר הביטחון בני גנץ. היום הזה ממש, 17 בנובמבר, היית אמור להיכנס ללשכת ראש הממשלה לראשונה כראש ממשלת ישראל. להגשים את פסגת שאיפתו של כל פוליטיקאי ועוד לעשות זאת בזמן שיא: רק בסוף דצמבר 2018 הכרזת על כוונתך להיכנס לפוליטיקה בראשות מפלגה חדשה, היום, קצת פחות משלוש שנים לאחר מכן, כבר היית יכול לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה. אלא ששורה של שגיאות, החלטות משונות והתנהלות משובשת, מנעו זאת ממך. לא רק שלשכת ראש הממשלה התרחקה ממך, אלא שהקמת הממשלה החדשה, שבה אתה חבר, ובה אתה תומך כמעט בעל כורחך, הביאה לכרסום רציני במעמדך. המזל היה לגמרי לצידך, אבל כנראה בניגוד לצה"ל, שם הצלחת לטפס עד הפסגה, בפוליטיקה צריך לדעת גם לתפוס אותו. ובמבחן הגדול, מה לעשות, כשלת.

הדעה הרווחת במערכת הפוליטית, בתקשורת ובאליטה, היא שהאשם הבלעדי לאי קיום הרוטציה הוא נתניהו. אם גנץ מואשם במשהו על ידיהם זה בעיקר על כך שבכלל הסכים ללכת יד ביד עם נתניהו מלכתחילה, ויהיו כאלה שיוסיפו שאשמתו מתנקזת לכך שהיה "ממלכתי מדי". אותם אנשים, אגב, יאשימו את נתניהו גם בהתחממות הגלובלית ואף באסון צ'רנוביל אם הדבר היה תלוי בהם. את בנט, למשל, הם לא מאשימים שהלך בניגוד להבטחותיו לבוחריו, למרות שהן בנט והן גנץ הציגו את אותו טיעון בדיוק: שלטון יציב ומניעת בחירות נוספות.

אין בדברים כדי להוציא את נתניהו נקי ונטול אשמה. בשורה התחתונה, התעקשותו להעביר תקציב חד שנתי, שהיה מאפשר לו תחנת יציאה נוספת לבחירות בלי לאבד את השלטון, הייתה הפרה של ההסכם הקואליציוני שעליו חתם. אולם מנגד, הטלת האשמה באופן בלעדי עליו תהיה הצגה חלקית של הדברים. המציאות מורכבת יותר. ובתרכובת הפתלתלה שמרכיבה את החיים הפוליטיים בישראל, גנץ לא פחות אשם בכך שביום זה ממש נותר במשרדו בקריה, ואילו מאחורי האקווריום שבקריית הממשלה יושב כעת אדם אחר.

גנץ הפר את הבטחת הבחירות שלו והסכים לכהן תחת נתניהו בהסכם רוטציה ובהקמת ממשלה פריטטית, הראשונה בתולדות המדינה. הדבר קרע את מפלגת כחול לבן כאשר חברי יש עתיד נשארים בחוץ. למרות שהצליח ליטול מראש הממשלה המכהן את חצי המלכות, להוציא מידיו את הסמכות לפטר שרים שלא שייכים לגוש "שלו" ולקבל זכות וטו על כל נושא וכל עניין, הרגיש גנץ כי על מנת לרצות את בוחריו הזועמים, עליו לשדר אי נחת מישיבתו בממשלה, וכמובן אסור לו, אף לא לרגע אחד, לשדר החוצה כאילו הוא מרוצה מהישיבה יחד עם נתניהו.

בניגוד לממשלות האחדות הקודמות שהוקמו בהיסטוריה של המדינה, שגילו, למרות היריבות, סולידריות זה לזה מרגע שסיכמו על ישיבה משותפת, וכולם הכפיפו את עצמם לראש הממשלה והכירו בסמכותו, לא כך היה בממשלת האחדות שהקים גנץ עם נתניהו. גנץ לא השלים עם סמכותו של נתניהו, המשיך לתקוף אותו בחריפות בעודו יושב תחתיו, ובעיקר איפשר לשריו, שלראשונה לא היו כפופים למעשה לראש הממשלה מבחינה חוקית, להשתלח בנתניהו ובבכירי מפלגתו כאילו שמערכת הבחירות לא תמה וכאילו שמעולם לא קמה ממשלה בישראל.

כאשר יושבת שרה בממשלה, מרב כהן, ומודיעה שבוע אחרי הקמת הממשלה כי היא אינה מאמינה בראש הממשלה, וגנץ לא קורא אותה לסדר, מעיר לה כי הדבר אינו מקובל או מסביר לה כי בסדרי השלטון יש מושג שנקרא אחריות מיניסטריאלית - אז זרע ראש הממשלה החליפי דאז את זרעי הכאוס שהובילו מאוחר יותר לפירוק השותפות, לבחירות נוספות, ולאיבוד התפקיד שבו יכול היה היום לכהן.

גנץ טעה כשהמשיך את קמפיין השטנה נגד נתניהו בעודו מכהן כשר בכיר בממשלתו, ושגה שגיאה קשה כאשר מינה את הקיצוניים שבמתנגדיו לתפקידי מפתח. בזמן אמת אולי זו נראתה ההחלטה הנכונה, לשים את מתנגדי נתניהו בפרונט כדי להכשיר את המהלך, אולם בדיעבד, אותם מינויים קמו עליו, על גנץ, וכמעט שהמיטו עליו כליה פוליטית. גם אחרי שתפס גנץ את גודל הטעות, ניסה לתקן אותה, והודיע כי הוא מוכן להעביר תקציב חד שנתי כדי למנוע הליכה לבחירות, גילה למחרת שאותם עוינים הפכו למורדים. וכך נותר ללא רוב. מאוחר יותר, כשהבחירות הפכו לעובדה מוגמרת, החלו לנטוש אותו בזה אחר זה, רובם עזבו למפלגות אחרות שהתמודדו נגד גנץ, והותירו אותו עזוב ונטוש. אז ורק אז התעוררה בו ההכרה כי אותם גורמים, מאבי ניסנקורן ועד אסף זמיר, אינם מרדנים מיניסטריאליים בנתניהו, אלא גם בו, בגנץ עצמו; שהמניע שלהם בכניסה לממשלה ממש לא מגיע מאותו מניע שלו. ושהנשק שאותו לא היסס להפנות כלפי נתניהו, כשירו בו חיצים ללא הבחנה ובלי הפסקה, הופנה במערכה האחרונה דווקא כנגדו.

השאלה מה היה קורה לו גנץ היה מיישר קו, מתנהג בממלכתיות, מבין את גודל השעה והצורך בקולגיאליות תחת ממשלה אחת - אם גם אז היה מוצא נתניהו תירוץ אחר ומפרק, תישאר פתוחה. הוא, מן הסתם, מאמין שכן. שנתניהו היה עושה לו את אותו תרגיל בכל מקרה. אבל לא בטוח במאה אחוז שהוא צודק. אם היה משדר שהוא שותף על מלא, עוזב את הקמפיין ומנהל עם נתניהו יחד את ענייני המדינה, לא בטוח שגם אם נתניהו היה רוצה לנטוש - אכן היה מצליח. המפלגות החרדיות זרמו עם נתניהו כי ראו במו עיניהן את החריקות. אם הכל היה הולך חלק, ייתכן שנתניהו היה מתקשה לגייס אותם להוביל בחירות נוספות. מצד שני, ייתכן גם שלא.