הקואליציה במטוטלת - גנץ הוא עוגן של יציבות

תיק הביטחון מוחזק בידי מי שנחשב בממשלה, לטוב ולרע, כנקודת האמצע בין ימין ושמאל. לבני גנץ יש את המפתחות לתיק שמחזיק חומר נפץ ביטחוני, אבל לא פחות מכך חומר נפץ פוליטי בקואליציה רגישה ממילא. הוא נדרש לקבל החלטות שעלולות לפגוע מצד אחד בציפור הנפש של מפלגות השמאל, ומצד שני כאלה שעלולות להביך את ראש הממשלה בנט, חברי תקווה חדשה ובעיקר אולי את שרת הפנים איילת שקד, שממשיכה לראות בימין האידיאולוגי את ביתה.

בשבועות האחרונים, בעוד ראשי מפלגות הקואליציה זוכים לסיקור תקשורתי נרחב בעקבות התגוששויות פנים־קואליציוניות, גנץ דווקא משחק לשני הכיוונים.

מצד אחד, שר הביטחון החליט לאחר מבצע שומר החומות לחזק את הרשות הפלשתינית, ולכן נפגש עם אבו מאזן בפגישה שחוללה סערה פוליטית. אגב הפגישה, היא נקבעה עוד בהיותו של נתניהו ראש ממשלה, ונדחתה ברגע האחרון על ידי גנץ כדי לא לפגוע בהליך הקמת ממשלת השינוי. במסגרת חיזוק הרשות, גנץ מקומם עליו את אנשי הימין וגורם לנפתלי בנט כאב ראש, אך לא רק בעצם הביקור. בל נשכח את האישור שהעניק לבנייה של יותר מאלף יחידות דיור לפלשתינים בשטחי C, לאחר שיותר מעשור לא קודם מספר כזה של יחידות; או באישור לרישום פלשתינים שברחו מרצועת עזה ונמצאים ביו"ש, או חסרי תיעוד אחרים, במרשם האוכלוסין הפלשתיני - צעד שרבים בימין רואים בו את חילול הסטטוס־קוו.

במקביל, הוא כאמור קורץ ימינה. רק בשבוע שעבר אישר גנץ, בתמיכת רה"מ בנט, בניית אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון במסגרת מועצת התכנון העליונה, חתם על צווים נגד ארגוני "זכויות אדם" פלשתיניים כחלק מהמלחמה בטרור, ומילא תפקיד בגיבוש פשרת אביתר, שאני עודני מחכה לראות איך בניית הישיבה תחליק בגרון להורוביץ או לגולן. למקורביו אמר אז שהוא עושה זאת גם כדי למנוע פינוי אלים וחסר תקדים שלא היה כמותו מאז עמונה, וגם כדי לא לזעזע את הקואליציה.

דווקא על רקע המטוטלת הקואליציונית, גנץ מהווה עוגן יציב - פוליטית וביטחונית. הוא נהנה מהמעמד שלו כאוטוריטה בנושאי ביטחון טהור, וככזה שמקובל על מנעד רחב של גורמים - מהמתנחלים ועד הממשל האמריקני הדמוקרטי, דבר שעושה לפעמים את הצעדים שהוא נוקט למקובלים יותר. אין חושדים בגנץ שהוא יעשה יותר פוליטיקה מביטחון. מצד שני, מבחינה פוליטית, נוח לכולם לתקוף אותו ולשמור על שלמות הקואליציה. בנט אמר השבוע בישיבת הממשלה שגנץ הוא האחראי לצווי ההכרזה על ארגוני הטרור הקשורים בחזית העממית; השרים הנדל, אלקין וחברי תקווה חדשה תקפו אותו על ההחלטה לפגוש את אבו מאזן. מצד שני, חברי מרצ והעבודה נהנים מהיכולת לתקוף אותו על החלטות בנוגע לבנייה ביו"ש או פרסום הצווים, ובכך לא צריכים לתקוף את ראש הממשלה.

גנץ נהנה מהמעמד הזה של איש המרכז, גם משום שהוא נותן לו בולטות פוליטית, ואולי גם כי זה באמת הוא. כמו עכבר העיר ועכבר הכפר, יש בו מזה וגם מזה. יש בו שניהם, ובטווח הארוך, הוא ואנשיו מאמינים שהוא רק ירוויח מכך.