כששומעים את הצהרותיו האחרונות של יאיר גולן, קשה שלא לשפשף עיניים בתדהמה. השבוע הסביר לנו גולן בביטחון עצמי מופרז כי חיסולו של עלי חמינאי היה "טעות" שהעבירה את השליטה לידי משמרות המהפכה והביאה עלינו מנהיגים קיצונים עוד יותר. והוסיף, בחוכמה של מי שגילה רגע לפני הפרסום שמנהיגים מזדקנים: “מנהיג קשיש מהווה יתרון מסוים".
ראשית, יש אי נוחות טורדנית קטנה. בזמנו, כשהחיסול בוצע, גולן שיבח את כוחות הביטחון והצדיע להישג. עכשיו, אחרי הסערה, הוא מזדרז להסביר לנו שהחיסול יכול היה להיות “נקודת מפנה היסטורית”, אלמלא נתניהו החמיץ את ההזדמנות למהלך מדיני אזורי. כלומר: באותו שבוע, החיסול הוא גם טעות וגם נקודת מפנה היסטורית. איזה חוסר מזל. עד שכבר גדל לנו בטהרן "פרגמטיסט", שוחר דיאלוג ואוהב אדם, באה ישראל והרסה את כל החגיגה. אם הוא התכוון ברצינות לפוליטיקה חדשה ונקייה, המינימום הוא לומר: “גם אני טעיתי". זה לא כואב, בדקנו. במקום זאת קיבלנו סיבוב פרסה מהיר, בלי תיקון - רק עמדה חדשה, מלוטשת לפורום הבא.
אין "חמינאי מתון"
הטעות של גולן אינה טקטית; היא קונספטואלית. הוא מדמיין את המשטר האיראני כמשרד ניהול סיכונים, שבו יש מנכ”ל זקן ומתון יחסית לצד צוות צעיר ומלהיט. אבל חמינאי לא היה “הגורם הממתן” במערכת. הוא היה ראש המערכת, מי שהקים, טיפח ובנה תחתיו את משמרות המהפכה, את מפעל הפרוקסיז, את הטילים ואת הגרעין. הוא לא היה פשרן שנגרר לקיצוניות - הוא היה הארכיטקט שלה, ולא סטה ממנה גם בגיל 86.
חמינאי עצמו לא השאיר מקום לאשליה. ב־2015 הוא קבע כי “ישראל לא תראה את 25 השנים הבאות” ושלא יישאר “דבר בשם המשטר הציוני”, וכי עד אז “רוח הג’יהאד” תמנע מישראל כל רגע של שקט. זו לא רטוריקת בחירות. זו תוכנית עבודה.
חומייני, האב המייסד של הרפובליקה האסלאמית, קבע שהמשטר הציוני “חייב להימחק מדף הזמן”; חמינאי חזר על כך והציג זאת כציווי חכם. כשאויב אומר לך במשך עשורים מה הוא רוצה לעשות לך, הבעיה אינה בשפה שלו. הבעיה היא במי שמתעקש לתרגם אותה ל”עמדה פרגמטית". הג’יהאד אינו מחלקת יחסי ציבור.
גולן מדבר על “קיצוניים יותר” כאילו קיימת דרגות של ג’יהאדיסט: קיצוני מתון, פשרן, ואולי אף ג’יהאדיסט שמעדיף ועידת פסגת שלום על פני עולם הנשלט על ידי השריעה. הוא מניח שבצמרת תנועה ג'יהאדיסטית יש מתונים. החדשות הרעות: אין. יש סבלניים ויש חסרי סבלנות. המחלוקת שם איננה על היעד, רק על לוח הזמנים.
אשליות מתוקות
כל מי שחקר מעט ומבין במקורות האסלאם וברדיקליות הפנאטית הפונדמנטליסטית, יודע שג'יהאדיסט מתון או פרגמטי זו המצאה. מעבר לציניות הפוליטית, הבעיה העמוקה והמסוכנת באמת בטיעוניו של גולן היא חוסר ההבנה המוחלט של תפיסת העולם הג'יהאדיסטית. גולן מזהיר אותנו שבנו של חמינאי יישלט בידי הקיצונים במשמרות המהפכה, וטוען שחיסולים ללא אסטרטגיה מדינית אינם אלא "כריתת דשא" אינסופית.
זהו ניתוח שגוי ומסוכן, המלביש לוגיקה מערבית-מערכתית על עולם מושגים שזר לה לחלוטין. בעולם הפונדמנטליזם האסלאמי, השהאדה והג'יהאד אינם נושא למשא ומתן או "מהלך מדיני" - הם ציווי אלוהי מוחלט.
המסורת האסלאמית הרדיקלית, בין אם זו השיעה ובין אם זו הסונה של האחים המוסלמים, מציעה כלים טקטיים בלבד לעת חולשה: ה"הודנה" (הפסקת אש זמנית) וה"תקייה" (הונאה מותרת כדי להרדים את האויב). ההבדל בין מנהיג אחד למשנהו אינו בכוונות, אלא רק בתחמון. תפיסת "הפרגמטיזם" היא אשליה מתוקה. יש הבדלים בטקטיקה: לקנות זמן, לטוות בריתות, להתחמש, להתחכם, להרדים את האויב או לכרסם בו כל יום. אבל המטרה זהה.
זו לא דמוניזציה של האסלאם; זו קריאה של האידאולוגיה הג’יהאדיסטית עצמה. החדית המפורסמת בצחיח מוסלים (2922) מדברת על קץ הימים, שבו “לא תבוא השעה עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים”, ואפילו האבן והעץ יגלו: “יהודי מסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו. המילה "וַאַעִדּוּ". הכינו מתנוססת עד היום בסמל האחים המוסלמים, בין שתי חרבות. ההכנה היא המצווה; העיתוי הוא טקטיקה. וכשצריך לקנות זמן, יש הסכם חודייבייה: הפסקת אש לעשר שנים שהסתיימה כעבור שנתיים בכיבוש מכה. ומה שלא נקנה בזמן, נקנה בהטעיה: "המלחמה היא תחבולה", קובע החדית' אצל אל-בוח'ארי ומוסלם..” זו הטקסטורה שממנה שואבות תנועות החמאס, חיזבאללה והמשטר בטהרא את הלגיטימציה הדתית שלהן. מי שמציג את זה כ”קיצוניות" שנוצרה בגלל חיסולו של ישיש בן 86 מפספס את העיקרון: הקיצוניות קדמה לחיסול.
וגם בשיעיות הרדיקלית, כמו באחים המוסלמים הסוניים, ההבדל אינו בין אמונה לשלום אלא בין המתנה לפעולה. לצד סינוואר “הפשרן” היה דף. לצד נסראללה "הפרגמטי המפוקח" היה עימאד מורנייה. ליד חמינאי “המתון” עמדו כל משמרות המהפכה. ליד כל מנהיג יש מערך, והמערך הזה באיראן כולל משטר שמכריז על השמדת ישראל בונה גרעין ומפעיל פרוקסיז.
להאמין לכוונות, למדוד את היכולות
מדינה דמוקרטית שנלחמת על קיומה מול ישויות פונדמנטליסטיות חייבת לעבוד לפי כלל אחד: להאמין לכוונות המוצהרות של האויב, וכל הזמן למדוד את יכולותיו. כוונה היא נאום; יכולת היא טיל, מנהרה, צנטריפוגה. עריפת ראשי מנהיגי טרור אינה סדיזם תיאטרלי. עריפת ראשים איננה נקמה. היא תחזוקה. זה לא “רצח פוליטי” - זה ביטוח לאומי.
ובשכונה שבה כבוד וכוח הם אותו מטבע, היא משדרת שאין בונקר עמוק מספיק. ואין מצב שישראל נמנעת מלפגוע "כי הבא יהיה גרוע יותר" שאם כך ישראל לא משדרת תחכום. היא משדרת פחד. ובשכונה הזאת, פחד הוא הזמנה. כל עוד מנהיג ג’יהאדיסטי לא מכריז בפומבי על נטישת הג’יהאד, השהאדה והשמדת ישראל, ומוכיח בפועל את כוונותיו, מחויבותה של ישראל היא להסיר את האיום, בחשאי או בגלוי. עריפת ראשיהם של מנהיגי טרור איננה רק "כריתת דשא" טקטית, היא חובה אסטרטגית המפרקת מוקדי סמכות, מייצרת כאוס ארגוני, ומנפצת את הילת החסינות.
שובה של הקונספציה
גולן רוצה שנאמין שאם היינו משאירים את עלי חמינאי על כסאו, הוא יזדקן בנחת בתור איש פרגמטי. אבל הפרגמטיות של הג’יהאד היא רק המתנה להזדמנות. חמאס לא תקף ב־7 באוקטובר כי היה “קיצוני מדי”; הוא תקף כי חיכה, בנה יכולות, התחמש והטעה.
התפיסה של גולן אינה רק טעות ניתוח. היא מסוכנת. כי מי שמבין את הג’יהאד כבעיה של “מנהיג כזה או אחר” יחפש את ההסדרה. ומי שמבין שהבעיה היא האידאולוגיה, המערך והנשק, יפתור אותה בהסרת האיום. אם לא באבחה אחת אז בכרסום מתמיד. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הגרסה הראשונה. לא אחרי 7 באוקטובר. ולא אחרי שהאויב עצמו, בניגוד לגולן, לא השאיר לנו ספק לגבי כוונותיו.
התפיסה שמציג יאיר גולן מעידה על כך שלא למד דבר. הרצון לייצר "רגל מדינית" מול הנהגה ג'יהאדיסטית אינו אסטרטגיה - הוא אשליה מסוכנת המהווה איום ממשי על ביטחון המדינה. במזרח התיכון, מי שמחפש פרטנר לדיאלוג בקרב חסידי השהאדה, יתעורר בבוקר ויגלה שהפשרה היחידה שנותרה לו היא על עצם קיומו.
גולן היה סגן רמטכ"ל. הוא ראה את 7 באוקטובר מקרוב, ועדיין מחפש מתונים בצמרת. זו לא אסטרטגיה, זו נוסטלגיה. ומי שלא למד דבר מ-7 באוקטובר, לא צריך ללמד אותנו דבר על ה-8.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו