האם ישראל צועדת לקראת שלטון סמכותני? מבט ברחובות, בתקשורת, ברשתות החברתיות מגלה חברה סוערת וביקורתית מאוד כלפי הממשלה. לכאורה, אנחנו רחוקים משלטון כזה כרחוק מזרח ממערב. אבל זוהי בדיוק הנקודה: דמוקרטיות לא קורסות ביום אחד. הן נחלשות, נסוגות, מאבדות עוד ועוד הגנות על זכויות הפרט, לפעמים בקול תרועה אבל לרוב בתהליך מתמשך וסמוי מן העין. ישראל של היום היא דמוקרטיה תוססת. אבל אם מחברים את כל פעולות הממשלה מבינים שהתשתית הדמוקרטית שלה הולכת ונפרמת. אנו עדים לרצף פעולות שיכשירו בעתיד שלטון ריכוזי, חסר איזונים, שמוריד אותנו במדרון חלקלק. כזה שכשיהיה רצון להתדרדר בו לכיוון של משטר סמכותני, לא יהיו מעצורים לכך.

נחבר את הנקודות. בשנתיים האחרונות, עם הפסקה קצרה למלחמה עצימה על קיומנו, הממשלה תוקפת את כל הבלמים המוסדיים והמוסדות הממלכתיים. היועצת המשפטית לממשלה, בית המשפט העליון ומערכת המשפט, ראשי השב"כ. כולם על הכוונת. לא מדובר בעוד עימות בין רשויות, אלא באסטרטגיה שתכליתה אחת – להכפיש, להחליש ולפורר כל התנגדות למדיניות הממשלה. היועצת המשפטית "מפריעה" לראש הממשלה לנהל מדיניות לפי רצונו, לא כי היא פוליטית, אלא כי היא אוכפת את החוק ואת פסיקות בג״ץ.

גם אם לא כל החלטה שלה חפה מביקורת, החלפתה באיש סוד, או קונסיליירי, תהפוך את תפקידה משומר סף לבורג במכונה. אותו דפוס חוזר גם בפרשת פיטורי ראש השב"כ, שנדמית תחילה כטכנוקרטית, אך למעשה מתוזמנת בצמוד לפתיחת חקירה נגד מקורבי ראש הממשלה. בית המשפט העליון, מותקף בעוצמה ונשיאו מוחרם, באופן חסר תקדים, על ידי שר המשפטים. על אלו נוספו הכרזות שרים מהימים האחרונים לפיהם הממשלה לא תכבד את פסיקות בג״ץ.  

בה בעת, מתרחשת פוליטיזציה מהירה של מערכת המשפט. היוזמה לשנות את אופן מינוי השופטים צפויה להפוך את ההליך לפוליטי הרבה יותר. התוצאה לא תהיה רק ריבוי שופטים "שמרנים", אלא מערכת שבה כל שופט שואף לקידום יקרוץ בהחלטותיו לפוליטיקאים שממונים עליו. זהו שינוי יסודי: מבית משפט שנועד לאזן ולבקר, למערכת שמיישרת קו. הפוליטיזציה תהפוך לנגע שלא יגיע רק לבית-המשפט העליון, אלא יאפיין את המערכת המשפטית כולה.

כולם על הכוונת

אבל לא רק המשפט והביטחון הציבורי עומדים תחת מתקפה. שורה של חוקים הנוגעים לפיקוח על המשטרה, הגבלות על חופש העיתונות, מגבלות על ארגוני חברה אזרחית ופגיעה נוספת בבלמים בפני כוח שלטוני מוחלט מצטרפים למגמה. כל אחד מהם אולי ניתן להצדקה, אבל בצירופם מדובר בדפוס ברור: צמצום מרחב הפעולה של מוסדות עצמאיים, ופיקוח צמוד על כל מי שעלול לבלום את כוחה של הממשלה.

הסכנה אינה בכך שראש הממשלה מעוניין להפוך לדיקטטור. הסכנה היא בזה שהתשתית שיכולה לאפשר זאת, כבר הולכת ונבנית. לא מדובר בכוונה, אלא ביכולת. וכמו שלימדו אותנו ההיסטוריה והפסיכולוגיה הפוליטית גם יחד, כשהכוח מצוי, הפיתוי להשתמש בו מגיע.

ישראל עדיין רחוקה משם. אבל היא נעה במהירות מדאיגה. הקווים האדומים היטשטשו, התרבות הפוליטית התבהמה, והעקרונות שהיו פעם מובנים מאליהם, כמו עצמאות שיפוטית או הגנה על מוסדות ביקורת הפכו לנושא ויכוח. זוהי שחיקה מסוכנת לא רק מבחינת החוק, אלא גם מבחינת הרוח. כששומרי הסף נחלשים, כשפוליטיקה מחליפה מקצועיות, כשהבלמים והאיזונים מוסרים הסכנה לשינוי אופיה של ישראל גוברת. ישראל היא דמוקרטיה תוססת-עדיין.

ד״ר שוקי פרידמן הוא מנכ״ל המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה למשפטים במרכז האקדמי ״פרס״.