המתקפה על רונן בר היא רק סימפטום של המתקפה על הדמוקרטיה

ראש השב"כ, רונן בר, לא הרחיק לכת כשחזה שיהיו מי שיציעו בקרוב להוציא אותו להורג. בהפקרות הכללית שמובילה הממשלה, שום התבטאות או רעיון כבר אינם מחוץ לתחום.

דבריו של בר, שנחשפו אתמול באתר "ישראל היום", נאמרו בישיבת הקבינט המצומצם שלשום בערב שעסקה בסוריה. במהלך הישיבה התפרץ השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, וכינה את ראש השב"כ "עבריין שמקומו בכלא". זאת, בתגובה לפרסום בחדשות 12 כי השב"כ בדק בחודשים אינדיקציות שעל-פיהם גורמים כהניסטים מנסים לחדור למוקדי השלטון, בדגש על המשרד לביטחון לאומי.

"אתמול איימתם להעמיד אותי לדין, היום אתם מאיימים להכניס אותי לכלא, מחר תאיימו להוציא אותי להורג", השיב בר בסרקזם. "הדיון עכשיו על סוריה רלוונטי אלינו".

בן-גביר המשיך אתמול להשתלח בבר, וטען כי הוא "סכנה לדמוקרטיה ומקומו בכלא". ראש הממשלה נתניהו, שטען שלשום כי לא ידע על בדיקת השב"כ, נאלץ אתמול לשנות גרסה ולהודות כי עודכן בידי בר, אך מיהר לטעון כי הורה לראש השב"כ לשוחח עם בן-גביר. מדובר בטענה מוזרה של ראש הממשלה, בלשון המעטה, הן משום שבן-גביר ידע היטב מה קורה בסביבתו כי הדברים נעשו בהנחייתו, והן משום שלא נהוג לשלוח חוקרים לדבר עם מושאי חקירתם בטרם מוצתה החקירה.

הרשומון הזה הוא הבעיה המשנית בסיפור. גם המתקפה על בר שמחריפה מיום ליום וכבר מזמן חצתה את מחוזות ההסתה היא לא העיקר, ואפילו לא הפגיעה בשב"כ ובאלפי עובדיו שעושים לילות כימים בסיכול טרור. העניין הוא המתקפה הפרועה והבלתי פוסקת על הדמוקרטיה הישראלית, והתהליך המואץ של השחתת המידות שישראל עוברת.

בן-גביר הוא נער הפוסטר של התהליך הזה. עבריין סדרתי שקיבל לידיו את אחד המשרדים הרגישים במדינה, ופועל להפוך אותו לזרוע הביצועית של האידיאולוגיה הקיצונית שלו. מבחינתו, כל מי ומה שעומדים בדרכו הם יריב, ובמקרה של השב"כ: אויב. כמי שהיה יעד של הארגון במשך שנים ואחר-כך ייצג יעדים רבים אחרים (בהם חשודים בטרור) הוא מבין שהשב"כ הוא המחסום האחרון שעומד בדרכו. זאת הסיבה למתקפה נטולת הרסן שלו על בר.

בימים כתיקונם היה ראש הממשלה מגן על ראש השב"כ, פקודו הישיר. זה מה שהיו עושים מנחם בגין, יצחק רבין ואריאל שרון, שהיו "מר ביטחון" במעשים, לא בדיבורים. אבל הימים אינם כתיקונם לא רק משום שנתניהו הוא שושבין הנזק שנקרא בן-גביר – שכישלונו כשר ניכר בכלל מדד אפשרי של פשיעה ואלימות – אלא שנתניהו עצמו מחרה-מחזיק אחריו במאבקו בשב"כ ובראשו. במקרה שלו, מדובר בעניין אישי לגמרי: חקירת קטאר-גייט שמלחכת את שולי לשכתו, ומעלה פרטים מטרידים על קשרים עסקיים וכספיים (ואולי נוספים) בין המעגל הקרוב ביותר שלו לבין הספונסרית של החמאס.

נתניהו כבר הוכיח כי הוא מוכן לרמוס כל אדם ונורמה למען האינטרסים האישיים והפוליטיים שלו. תקציב המדינה השערורייתי שיעבור היום, חוק ההשתמטות מגיוס שממשיך להיות מקודם בניגוד לצרכי צה"ל, הפקרת החטופים – כל אלה הם דוגמאות עדכניות, ויש עוד. ועדיין, גרוע מכל הוא תהליך ההשמדה העצמית הנוכחי של מדינת ישראל שהוא מוביל: העובדה שנתניהו בחר בגזען קיצוני כשותפו לדרך מעידה עליו – ומלמדת עד כמה נמוך הגענו כולנו כשאפשרנו לזה לקרות.